בסוף דצמבר, כשנגיף קורונה כנראה היה על מטוס בדרך לאירופה, התייצב נשיא סין שי ג'ינפין מול המצלמה, ונשא את נאום השנה החדשה. הוא כבר ידע שהמדינה שלו ניצבת מול איום חסר תקדים, אבל במקום לדבר על הווירוס הקטלני - שלימים יחסל עשרות אלפי אנשים - הוא בחר לדבר דווקא על הונג קונג, מקאו, על "Making Chaina great again".
אף אחד לא ציפה לשמוע את את כל האמת מהנשיא הסיני. אבל ככל ששוקעים עמוק יותר במשבר הזה, מבינים שהפעם, החבר'ה בבייג'ין הגזימו קצת, והיו חייבים להתנהג אחרת. פחות מחודש לאחר אותו נאום, העיר ווהאן - מוקד ההתפרצות - נותקה לחלוטין מסין. רק חבל שהיא לא נותקה משאר העולם. לפי נתונים רשמיים, בחודש ינואר נכנסו לארצות הברית מסין 380 אלף בני אדם. רבים מהם הגיעו מווהאן עצמה, אחרי שהסינים סגרו את העיר.
חשוב להגיד, אין פה מבוא לתיאוריית קונספירציה, וגם לא כוונה להטיל את כל האשמה על סין. מדינות העולם היו אדישות, עשו טעויות קריטיות והעדיפו להישאר עם הראש בתוך החול. אבל הראש נכנס לחול, משום שאיש לא העריך את גודל האיום. ואיך אפשר להעריך את גודל האיום, כשלא מקבלים מידע בסיסי?
לפי המספרים שדיווחה סין, בשבוע הקטלני ביותר מתו בכל המדינה כ-850 בני אדם - פחות ממספר המתים היומי באיטליה, צרפת בריטניה וארצות הברית. לאיטליה לא היה מושג מה הולך לנחות עליה, היא התחילה את המרדף הזה בפיגור של 30 יום לפחות, בגלל ההסתרה הסינית. נכון, התרגלנו שסין לא דופקת חשבון לאף אחד, שלא לדבר על להודות בטעויות שלה. כל עוד זה פגע רק בסינים, צקצקנו והמשכנו הלאה, אבל עכשיו – זה הגיע אלינו.
