כשהמציאות יוצאת מפרופורציה: חזרה מארה"ב לישראל בצל מגפה עולמית

חזרה מארה"ב לישראל בצל מגפה עולמית
ברגע שהפאזל של הקורונה התחיל להתחבר לשאול אמסטרדמסקי מול העיניים, הוא וזוגתו הבינו – עליהם לעזוב הכול ולחזור לישראל. אחרי פינוי דירה חפוז ומעבר בשלושה נמלי תעופה חצי נטושים, הם הגיעו יחד עם הילדים לבידוד בארץ. אבל לפחות עכשיו, הם לא מרגישים זרים במדינה זרה באמצע מגפה | חיות כיס
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
נמל התעופה בן גוריון
צילום: צילום: שאול אמסטרדמסקי

נחתנו בישראל לפני כשבוע, אחרי שנה וחצי בארצות הברית. שני ילדים עייפים עם שני הורים עייפים, שמונה תיקי ענק, כמה תיקי גב, מזוודת טרולי קטנה ושקית. נחתנו בנמל התעופה בן גוריון - הטיסה היחידה שנחתה באותו זמן. השדה היה נטוש כמעט לחלוטין. רוב האנשים הבודדים שהסתובבו בו חבשו מסכות. עמדת בידוק מלחיצה של משרד הבריאות קיבלה את פנינו בדרך משרוול המטוס לביקורת הדרכונים. כדי להיכנס צריך להצהיר באתר משרד הבריאות שאתם נכנסים לבידוד, אחרת אין כניסה. חלק מהאנשים התחילו לצעוק על עובדי המשרד. אחרים ניסו להתרחק זה מזה ככל האפשר. מי היה מאמין. 

אחרי שנה וחצי בארצות הברית, עם כל יום שחלף והעקומה רק עלתה ועלתה, זה נראה יותר ויותר חסר טעם להישאר שם.  

האזינו לפרק 145 של ההסכת חיות כיס - השיבה הביתה

שנת האפס 

לפני שנה וחצי ארזנו את עצמנו, אחסנו את מעט רכושנו במחסן, נפרדנו מכולם, וטסנו לאמריקה לרגל קבלתי לתוכנית בין לאומית של עיתונאים בהרווארד. זו הייתה שנה יוצאת דופן, ואני בר מזל גדול שזכיתי בה. לילדים היה קשה בהתחלה, אבל לקראת סוף השנה הזו זה כבר היה הרבה יותר בסדר. 

ואז, לפני שהיינו מתוכננים לחזור, זוגתי התקבלה ללימודי תואר שני בהרווארד, לתוכנית של שנה. בלי להתלבט הרבה נשארנו לשנה נוספת. 

השנה השנייה הייתה שונה מאוד. רק אחרי שהתחלנו את השנה השנייה, ובעיקר אחרי שהתחילו להגיע ישראלים חדשים ופתאום הרגשנו "פזמניקים", הבנו עד כמה השנה הראשונה בעצם הייתה שנת אפס. שנה של איפוס, של כוונון מחדש. של להבין מה החוקים, מי נגד מי ואיך מדברים, מה הם בעצם אומרים, ואיך להיות מנומסים כל היום ולעצור לאנשים במעבר חצייה ולא לריב בכביש, ולהגיד לכל אחד have a good one לפני שנפרדים. 

אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים להבין באמת איך תיראה ותרגיש התפשטות של נגיף, עד שהיא מכה בנו בעוצמה

אם השנה הראשונה הייתה שנת אפס, אז השנה השנייה הייתה בעצם השנה הראשונה. השנה הראשונה שבה נהיינו נינוחים יותר. עוד לא הרגשנו בבית, אבל הכול הרגיש יותר מוכר. 

הילדים כבר החליפו את העברית באנגלית. לא לגמרי, אבל הרבה יותר. הבן הקטן שלנו עבר אפילו להתרגז באנגלית והעברית נעשתה פחות נוחה לו. גם הגדול כבר איבד ביטחון בעברית וחש בטוח יותר באנגלית. מדהים כמה דברים משתנים בשנה וחצי כשאתה ילד. 

בשבוע השני של פברואר האחרון, טסתי לאריזונה לצלם סדרת כתבות לחדשות כאן 11, בנושא ההתחמשות של יהודים רבים בארצות הברית כתוצאה מהתגברות האנטישמיות. במשך שלושה שבועות קראתי רק על רובים ואנטישמיות, דיברתי רק על זה, צפיתי בשעות של חומרים. חייתי יהודים מתחמשים.

 

אני זוכר שבזמן שעליתי על הטיסה לפיניקס, כתבתי לחברים בישראל שאני עולה על מטוס והוא בטח מלא בקורונה. זו הייתה מין בדיחה שכזו.  

הבדיוני הפך למציאות: הסופר שחזה את התפרצות קורונה

בשבוע שלאחר מכן, ב-22 בפברואר ליתר דיוק, התכתבתי עם חברה בניו יורק, ושאלתי אותה למה בישראל כולם כל כך לחוצים מקורונה וכל הזמן מדברים על קורונה, בזמן שאצלנו בארצות הברית, אצלי בבוסטון ואצלה בניו יורק, שני מקומות שמסתובבים בהם המון המון אנשים מכל העולם כל הזמן, אף אחד בכלל לא מדבר על זה. זה היה לפני חודש וחצי, כשזה עוד נראה לי כמו משהו שיצא מפרופורציה. ואז המציאות יצאה מפרופורציה. 

אחרי שסיימתי את סדרת הכתבות שלי, בתחילת מארס, נשאבתי פנימה לעניין. בבת אחת שום דבר אחר לא עניין אותי. כמו 200 מיליון אנשים אחרים התחלתי לעקוב אחרי וירולוגים ואפידמיולוגים וכל מיני לוגים בטוויטר, ולקרוא מאמרים חצי אקדמיים בשביל לנסות להבין איך מבינים את האירוע הזה. 

בשלב הזה זה מאוד קשה לקבל החלטות דרסטיות, כשהמציאות בחוץ נראית בדיוק כפי שהיא נראתה אתמול - שגרה. אבל, על אף שהילדים בבית הספר וזוגתי בלימודים, אני כבר הייתי מחובר לחלוטין למה שנעשה בישראל, והפאזל של הקורונה התחיל להתחבר לי מול עיניים. אני מסתכל דרך החלון - רואה שגרה, מסתכל על מסך המחשב - רואה מגיפה מתפשטת במהירות. 

אני זוכר שבזמן שעליתי על הטיסה לפיניקס, כתבתי לחברים בישראל שאני עולה על מטוס והוא בטח מלא בקורונה. זו הייתה מין בדיחה שכזו

אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים להבין באמת איך תיראה ותרגיש התפשטות של נגיף, עד שהיא מכה בנו בעוצמה. אבל כשאתה צולל עמוק לגרפים והמאמרים, ולכל הדברים הפסיכיים שהתחילו להסתובב בטוויטר ובאינטרנט, הכול נעשה מוחשי יותר. ואז, אז נוצר הקושי הגדול - לנסות להתאים בין המציאות השלווה והשגרתית בחוץ, לבין הכאוס שהלך בטוויטר. וזה כבר היה לא פשוט.

ככל שקראתי, מפלס החרדה שלי עלה מצד אחד, וההבנה שצריך להתחפף מארצות הברית, ויפה שעה אחת קודם, התחילה להתגבש מצד שני. 

טיימליין דמיוני 

אני עוצר כאן לרגע בשביל לנסות לצייר טיימליין דמיוני. תארו לעצמכם את ציר הזמן. בצד אחד שלו, בעתיד, נמצא מתיה, עיתונאי איטלקי מחונן שגר ברומא. הוא היה עמית יחד איתי בתוכנית בשנה שעברה ונשארנו בקשר קרוב. מתיה חי בעתיד. 

בערך שבועיים שלושה אחרי הנקודה של איטליה - ישראל. כל הסיפורים והמידע מישראל הגיעו אלינו מהעתיד. כי בקצה האחר של הטיימלין הזה, אחרי ישראל, היינו אנחנו, בארצות הברית. אנחנו היינו בעבר. 

בקיצור דמיינו טיימליין עם שלוש נקודות - איטליה, ישראל, ארצות הברית. 

אז אנחנו תקועים בעבר הרחוק, ובזמן הזה מתיה מרומא מספר לי סיפורי אימה על מה שקורה אצלם. ב-4 במארס איטליה סגרה את כל בתי הספר ומערכת החינוך שלה. חמישה ימים לאחר מכן, ב-9 במארס, היא הטילה סגר מוחלט על כל המדינה. ב-9 במארס. עכשיו אנחנו בתחילת אפריל, אתם קולטים לפני כמה מזמן זה היה?  

בישראל, בשלב הזה, המציאות כבר העבירה הילוך.  

אחרי שבועיים של התלבטות והחלטות נקודתיות, באותו יום שבו הוטל סגר מוחלט באיטליה, ישראל סגרה את השמיים והחליטה שכל מי שחוזר מחו"ל, לא משנה מאיזו מדינה, ייכנס לשבועיים של בידוד. זוכרים את ההחלטה הזו? זוכרים כמה דרמטית היא הייתה? זוכרים כמה התלבטו בה? כמה דיברו על זה שזה עלול לפגוע ביחסים שלנו עם ארצות הברית וכל זה? חה! 

בארצות הברית, בתאריך הזה, הכול היה עדיין מאוד רגיל. אינני יודע אם לקרוא לזה הכחשה או הדחקה. אולי פשוט התעלמות. כלומר, כבר היו המון מומחים אמריקנים שכבר הזהירו את כולם בשלב הזה להפסיק את כל מה שהם עושים. אני עוקב אחרי כולם בטוויטר. אבל בכל פעם שהרמתי את הראש מהמסך אל החלון, ראיתי את השגרה בחוץ נמשכת כרגיל. 

יומיים אחר כך, העתיד הגיע גם לארצות הברית: 

ב-11 במארס הנשיא דונלד טראמפ נשא נאום לאומה, שבו פתאום, בבת אחת, היה ניכר שהוא לוקח את העניין ברצינות. בתחילת הנאום הוא הודיע על צעד יוצא דופן - סגירת השמיים לכניסת מבקרים מאירופה לארצות הברית. באותו לילה ניהלנו את השיחה הראשונה שלנו על "האם אנחנו צריכים לחזור". החלטנו לדחות את ההחלטה ולדון בה מחדש כל כמה ימים, בהתאם להתפתחויות.

בשלב הזה כבר היינו מאוד דרוכים. כל מה שמתיה סיפר לי מאיטליה עמד לקרות בישראל - תורי הפאניקה בסופר שנייה לפני הסגר, למשל, והמחסור בנייר טואלט - ואחרי זה בארצות הברית, בדיליי של שבועיים או משהו דומה. העתיד פתאום נראה בלתי נמנע. 

סיכון מחושב חלקית 

שבוע אחרי הנאום של טראמפ בטלוויזיה, בקיימברידג', העיירה שבה התגוררנו, הודיעו שבתי הספר נסגרים. בערך באותו הזמן גם הרווארד סגרה את שעריה. הכול עבר ללמידה מרחוק. 

פתאום מצאנו את עצמנו כולנו בבית - שני הורים ושני ילדים. בימים הראשונים זה עוד היה בסדר, אבל עם כל יום שחלף, זה הרגיש פחות ופחות בסדר. כבר אי אפשר ללכת לסופר, כבר אי אפשר להשתמש בתחבורה הציבורית, פתאום באמזון נגמרים דברים והמשלוחים מגיעים לאט, פתאום קשה נורא להזמין משלוח מהסופר. 

וככל שהדברים האלו קרו, התחושה הזו של השנה השנייה, של "קצת יותר מרגישים בבית", התחלפה במועקה בלתי פוסקת של להיות תקוע בבית, זר במדינה זרה באמצע מגפה עולמית.

 

בערך שבוע וחצי אחרי שהתחלנו לשבת בבית עם הילדים בבידוד מרצון, הפור נפל. מה שהכריע את הכף היו בסופו של דבר שני דברים. הראשון עניין טכני: פחדנו שייגמרו הטיסות. השיקול השני היה משהו שלא חשבנו עליו, עד שפתאום חשבנו עליו, ואז לא יכולנו לחשוב על שום דבר אחר. 

בשביל לקבל ויזת לימודים לארצות הברית נדרש ביטוח בריאות שיעמוד בכל מיני תנאים. כשהגענו לשם יכולנו לבחור בין סוגים שונים של ביטוחי בריאות שהאוניברסיטה מציעה. כולם היו זולים בהשוואה לאלטרנטיבות אחרות בארצות הברית, אבל יקרים להחריד - בגובה של מאות רבות של דולרים בכל חודש. 

בסופו של דבר, אחרי התלבטויות, החלטנו לקחת סיכון. עשינו ביטוח נסיעות דרך הקופה לשנה, זה חוקי לגמרי ומכסה כל אירוע חירום, עד גבול כספי מסוים, עם קאץ׳ אחד - אם תזדקקו להמשך טיפול, תצטרכו לחזור לישראל. בכל זאת ביטוח נסיעות, זה די הגיוני. החלטנו ללכת על זה כי הגענו למסקנה שכולנו בריאים לחלוטין, שיש סיכוי סביר שלא יקרה לנו כלום, ושהפער במחיר, המאוד מאוד  משמעותי, שווה את ההימור הזה. 

בשנה הראשונה זה עבד יופי. בשנה השנייה באה מגפה. חשבנו על זה לעומק והגענו למסקנה שאם נמשיך לשבת בבידוד מרצון בבית, הכול יהיה בסדר. ושגם אם נידבק איכשהו, סיכוי סביר מאוד שלא יקרה לנו דבר. אבל אם חלילה היה קורה משהו, והיינו נזקקים לאשפוז, הוא היה עלול לעלות לנו מאות אלפי דולרים בקלות. וזה גרם לנו לפחד עמוק שלא ידענו איך לענות עליו. פחדנו מקטסטרופה פיננסית שלא נוכל להשתקם ממנה. וזה מה שהיטה את הכף. 

פינוי הדירה לקח לנו 12 שעות בדיוק. זה היה תהליך מכני, נטול רגשות. אין שום זמן לחשוב על זה או להיקשר לחפצים, כי הם כבדים מדי

את כרטיסי הטיסה הזמנו בשני בלילה. בשלישי בבוקר בישרנו לילדים, שהיו בהלם מוחלט. במקור תיכננו להתחיל איתם אחרי פסח תהליך הדרגתי ורך של התכווננות לחזרה ארצה. אבל בסופו של דבר, בלית ברירה, זה נעשה בבת אחת, כמו סכין. 

חששנו מזה, אבל האמת? הם היו מדהימים. אחרי שלב די קצר של הלם ובכי, התיישבנו כולנו על הספה בסלון, ודיברנו. הם יודעים על הנגיף - בית הספר שלהם נסגר בגלל זה. צפינו בסרטון לילדים על הנגיף, והסברנו להם מה זה אומר, ולמה אנחנו חושבים שיהיה בטוח יותר ונכון יותר למשפחה שלנו להיות כרגע בישראל. זה הספיק בשביל לגרום להם להבין. 

ההלם והתדהמה התחלפו בהבנה. וההבנה הפכה די מהר להתגייסות. אחרי פרידות ממי שרק אפשר, פינוי הדירה לקח לנו 12 שעות בדיוק, שזה בדיוק הזמן שהיה לנו. זה היה תהליך מכני, נטול רגשות. הכול צריך לצאת מהדירה, ואין שום זמן לחשוב על זה או להיקשר לחפצים. פשוט כי הם כבדים מדי. 

זיכרונות משפחתיים שלא נותר מהם דבר 

זה אולי נשמע אכזרי וקשה, אבל בתכלס - לא ממש. אולי מה שקרה לנו בקיץ האחרון קצת שיחרר אותנו מסנטימנטים לחפצים. 

בקיץ האחרון, קיבלנו הודעה מאוד כואבת מהמחסן שהשארנו בו את כל הרהיטים והחפצים שלנו שפינינו מהדירה בישראל לפני שנסענו לארצות הברית. המחסן נשרף. כולו. עד היסוד. אני לא יודע אם אתם זוכרים את זה, אבל בקיץ שעבר היה גל שריפות גדול בישראל, בעיקר באזור הרי ירושלים, ואחד ממוקדי השריפות היה בדיוק היכן שהמחסן שלנו. אז כשזה קרה, כאב הלב היה גדול. מילא הרהיטים ומכשירי החשמל, אבל כל הזיכרונות המשפחתיים שאספנו עם השנים היו שם. לא נותר מהם דבר. 

אז איכשהו, עכשיו, להשאיר הכול מאחור, לא נראתה משימה כל כך קשה, או כואבת. נהג האובר כבר צלצל עצבני מלמטה. מרוב תיקים נסענו בשתי מכוניות נפרדות. הנהג שלי חבש מסיכה, סירב לגעת בתיקים ושמר ממני מרחק של שני מטר. לפני שהגענו לנמל התעופה הוא הספיק לנהל שיחה עם אשתו, שצעקה עליו שיפסיק לקחת נוסעים כי זה לא שווה את הכסף. 

  עמדת בידוק מלחיצה של משרד הבריאות קיבלה את פנינו בדרך משרוול המטוס לביקורת הדרכונים (צילום: שאול אמסטרדמסקי)

נמל התעופה, ראשון מבין שלושה, היה נטוש כמעט לחלוטין. זה באמת הרגיש כמו סרט אפוקליפטי, לגמרי ללא הגזמה. חנויות היו סגורות לחלוטין, לא כל האורות עבדו, לוח הטיסות היה כמעט ריק, בחוץ היו שורות שורות של מטוסים חונים, ובקושי היו אנשים בטרמינל. גם התור לצ'ק אין, ואחרי זה לבידוק הביטחוני ולדרכונים, היה כמעט ריק לגמרי. גם הטיסה עצמה הייתה חצי ריקה. כל מי שהיה עליה נראה לי כמו חולה קורונה שמנסה להדביק אותי בכוונה. 

עצרנו בנמל התעופה החדש והגדול של איסטנבול, שעמד כמעט שומם. חיכינו שם לטיסת ההמשך שלנו. בשער שלנו הצטברו עוד ועוד ישראלים, מכל מיני מקומות בעולם. חלק מטיילים מניו זילנד בנעלי הליכה גדולות, חלק ישראלים מבוגרים שנמלטו מאיזה יעד מוכה קורונה באירופה, אחרים ממקומות אחרים. זה הרגיש כמו המטוס האחרון (אם להימנע מדימויים שואתיים מדי). 

אחרי טיסה של שעתיים, מפוצצת באנשים, שמבחינתי כולם ניסו להדביק אותי, נחתנו בישראל - שנה וחצי אחרי שעזבנו אותה, בערך חצי שנה לפני התכנון. נתב"ג היה ריק. צילמתי לעצמי תמונות בשביל שיום אחד אדע שלא דמיינתי את זה.  

כל יום בקורונה הזו נראה כל כך ארוך, וכל כך דרמטי, בעיקר כשהעיסוק שלך הוא החדשות. ומבחינתי זה בסדר - מרגע שנחתנו והתמקמנו כאן אנחנו מרגישים יותר טוב

הטיסה שלנו נחתה בלילה, בסביבות 23:30. נהגי המוניות שקבענו איתם מראש חיכו לנו בחוץ. התפצלנו לשניים. אני נסעתי עם אורן, הבן הקטן שלנו. שנינו חבשנו מסכות שהנהג נתן לנו, ניקינו את הידיים באלכוג'ל שחיכה לנו במושב האחורי. נסענו כל הדרך בדממה מאחורי מחיצת ניילון מאולתרת שהנהג התקין ברכב שלו. יותר מכל, זה הזכיר לי את החדר האטום של מלחמת המפרץ.  

קצת אחרי חצות הגענו לירושלים, לדירת הבידוד הזמנית שלנו. בהמשך נחפש בית באזור שהתגוררנו בו קודם, אזור המושבים מסביב לעיר הבירה. 

בינתיים אנחנו כאן, בבידוד. כבר עבר שבוע, נשאר עוד שבוע. כל יום בקורונה הזו נראה כל כך ארוך, וכל כך דרמטי, בעיקר כשהעיסוק שלך הוא החדשות. ומבחינתי זה בסדר - מרגע שנחתנו והתמקמנו כאן אנחנו מרגישים יותר טוב. 

יש לנו כאן רשת תמיכה - הרבה יותר גדולה ממה שהערכנו וציפינו. חברים מביאים לנו אוכל, ומציעים לעזור ותומכים מעבר לכל פרופורציה. הלבטים שהיו לנו שם - נעלמו. אם חלילה נזדקק לאשפוז, זה אולי יהיה מסובך לוגיסטית, אבל  כאן זה לפחות לא יגרום לנו לפשוט רגל. ומרגע שכל הלבטים והטרדות נעלמו, זו נשארה פשוט המגפה שכולם מתמודדים איתה ומנסים להבין איך בולמים אותה ושורדים אותה וממשיכים הלאה. אבל לפחות אנחנו לא אזרחים סוג ז' במגפה הזו. עכשיו זו המגפה שלנו. 

עכשיו זו פתאום השגרה החדשה. פשוט מירושלים.

הפופולריים