ביום שלישי לפני שבועיים הייתי בבית שלי. התחלנו לעבוד מהבית יומיים קודם לכן, והייתי צריכה לכתוב פרק של חיות כיס, ונפל לי האינטרנט. בזמן שהייתי על הקו עם המוקדן של חברת האינטרנט הסתכלתי בטוויטר וראיתי שיש הסגר.
מגפת קורונה: ההנחיות, המספרים ומסלולי החולים - לכל העדכונים בעמוד הטלגרם של כאן חדשות
אלה היו עדיין רק המלצות של משרד הבריאות, לא לצאת מהבית, אבל היה ברור שזה רק עניין של זמן. הסתכלתי על העמוד, דף של תקנות שהופץ ברגע אחד בכל קבוצות הווטסאפ, והרגשתי - סליחה על הקלישאה, אבל זו בדיוק ההרגשה - כאילו אוזל לי הדם מכל הגוף. גל כזה של חום ששוטף אותך מלמעלה למטה, ואחר כך תחושה מוזרה של קור ונוקשות בכל האיברים. במשך השעתיים שבאו אחר כך לא יכולתי להפסיק לבכות.
האזינו לפרק 143 של ההסכת חיות כיס
אנשי מערכת הבריאות פועלים כדי לנסות להציל אותה מקריסה, וזה כמובן חשוב והכרחי. אבל האותות הראשונים למצוקה נפשית המונית מגיעים לער"ן - מוקד עזרה ראשונה נפשית, המופעל על ידי 1,450 מתנדבים. "אנחנו בטירוף, הגענו לאלפי פניות", אומר דוד קורן, מנכ"ל ער"ן. "סדרי הגודל הם משהו כמו פי שלושה מימים רגילים, ואני יכול לומר שגם בהשוואה למבצעים צבאיים אנחנו נמצאים בעומסים יותר גדולים. נכנסנו לסוג של מלחמה".
המתנדבים של ער"ן מתמודדים עם תופעה אחת מרכזית - חרדה גדולה. "ההודעה על הסגר, הסיטואציה שבכל רגע אנחנו מקבלים בכל רשתות התקשורת את המספר של הנדבקים ואת האלה שהם במצב קשה, וההוראות אל תלכו לפה ואל תלכו לשם - זה מכניס לחרדה מטורפת. אנחנו מתמודדים עם החרדה גם בקו וגם בתוך הארגון עצמו: החרדה של אנשי הצוות ושל המתנדבים מורגשת בכל מפגש ובכל שיחה".
בלון שמתנפח ומתנפח ומתנפח
חרדה כשלעצמה היא לא דבר רע - היא חיונית להישרדות שלנו. "חרדה זה בעצם מנגנון טבעי אבולוציוני שקיים בבני אדם, אבל גם בבעלי חיים אחרים", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. "המשמעות של חרדה היא לקלוט סימני אזהרה ולתרגם אותם לתגובה, של פחד או לחימה. החרדה בעצם מאפשרת לנו להגן על עצמנו, להתמודד עם דברים, ולהתכונן אליהם. היא מאפשרת לנו לא לעשות שטויות, למשל לא לרדת לכביש כשמתקרבת מכונית, לא לרדת מקומה שלישית דרך החלון, להתכונן לבחינה, להתכונן לראיון עבודה וכדומה. זאת אומרת החרדה כשלעצמה היא מנגנון שהוא טבעי, מנגנון שהוא טוב והוא חיוני".
אבל מה שקורה עכשיו זה משהו אחר. אנחנו לא הולכים בסוואנה, מריחים אריה ובורחים למערה שלנו, ושם שותים תה, משחקים פלייסטיישן ונרגעים. אנחנו בתחושת סכנה כבר כמה שבועות, והיא נמשכת ונמשכת ונמשכת. ולזה יכולות להיות השלכות ארוכות טווח.
"כבני אדם הנפש שלנו מאוד אוהבת לדעת מה קורה, מאוד אוהבת לדעת שאין סכנה שהעתיד הקרוב צופן. אנחנו רוצים לדעת שאנחנו בביטחון, שיש מי שעוזר לנו, שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו", אומר ד"ר פישל. "כשאנחנו לא נמצאים בתחושה הזאת, אז אנחנו בעצם בחרדה שהגרוע מכל יכול לקרות כל הזמן".
עוד מסביר פישל שבשהות במצב של חרדה זמן רב יש סכנה לפתח טראומה מתמשכת. "במצב שבו אנחנו נמצאים היום חרדה היא תגובה טבעית", הוא אומר. "אבל יש סכנה מתגובת חרדה שהיא מתמשכת והיא ארוכה מדי. מצד אחד אנחנו יכולים פשוט להתכחש אליה, ולהגיד 'לא אכפת לי שום דבר, אני לא מאמין לאף אחד, ואני עושה מה שבראש שלי וחי את חיי כרגיל'. אלה לדוגמה אנשים שהולכים לפארקים, אנשים שממשיכים בכל מיני אירועי דת ואירועים חברתיים שההנחיות הן לא להמשיך בהם. ומצד שני, יש אנשים שמגיבים לחרדה בעוצמה רבה, שהחרדה כבר מציפה אותם, ואז הם במתח מאוד גדול וכבר לא מסוגלים לתפקד. הם כל הזמן צמודים לטלוויזיה, הם כל הזמן מסתכלים ומקבלים עוד ועוד מידע אבל זה לא מקדם אותם לשום דבר".
בסופו של דבר, רוב האנשים יצליחו להתמודד עם החרדה בעצמם ולהתגבר עליה, אבל לא כולם. "חרדה יכולה להביא להמון דברים, החל ממחלות גופניות שאינן פסיכיאטריות שיכולות להתבטא בגלל עודף של חרדה. למשל יתר לחץ דם, מחלות לב, וכל מיני מחלות שבעבר קראנו להן פסיכו-סומטיות שיכולות להתפרץ בגלל מצבים של חרדה", אומר פישל.
"כל מחלה פסיכיאטרית יכולה להתפרץ בגלל חרדה, וכלה במחלות ספציפיות שהחרדה כרגע גורמת לביטוי שלהן, שזה מתח, עצבנות, אי שקט, דובר לאחרונה על אלימות במשפחה. צריך לחשוב שאנחנו כמו בלון שמתנפח ומתנפח ומתנפח ובאיזשהו שלב מישהו בא ומקרב את הסיכה ומתפוצצים".
מי יעזור לאנשים כשהכול ייגמר?
בשבועות האחרונים הכרנו את הביטוי "לשטח את העקומה". אחר כך למדנו שיש עוד עקומה: שככל שאנחנו משטחים את העקומה של המגפה, ככה אנחנו חופרים בור עמוק יותר מבחינה כלכלית. עכשיו אני רוצה להוסיף עוד עקומה, או עוד פרמטר.
החרדה שאני הרגשתי באותו אחרי צוהריים לא הייתה חרדה לחלות. לא פחדתי להידבק בקורונה, פחדתי מסגר, מבידוד, מאובדן החופש ומחיים שאני לא מכירה בעצם. כמה ימים לפני כן, כשכל ההרצאות שלי בוטלו, היה לי ערב של חרדה כלכלית. פחד מהמגפה עצמה הגיע מאוחר יותר וברמות חרדה נמוכות יותר, וזה ככל הנראה המצב אצל רובנו. "החרדה הכלכלית היא מאוד מאוד משמעותית", מאשר מנכ"ל ער"ן דוד קורן. "אני חושב שהחרדה מהידבקות היא במקום השלישי".
ככל שצעדי הסגר והבידוד נמשכים, וככל שהמצוקה הכלכלית נמשכת, ככה גרף החרדה והמצוקה הנפשית של הציבור עולה ועולה. וכשהכל ייגמר, לא בטוח שיהיה שם מי שיעזור לכל האנשים האלה. "מערכת בריאות הנפש מתמודדת בימי שגרה בחוסרים מטורפים", מזכיר קורן. "ההתמודדות של היום מכניסה את המערכת הזאת למצוקה עוד יותר קשה".
על פניו, מערכת בריאות הנפש היא חלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות. כל אחד ואחד מאיתנו, במסגרת היותו מבוטח בקופת חולים, זכאי לקבל טיפול נפשי במקרה של מצוקה. הוא יכול לגשת לרופא המשפחה, לומר שהוא סובל מחרדה או מכל מצוקה נפשית אחרת ולקבל הפניה למרפאת בריאות הנפש, שם הוא יקבל טיפול. אבל המציאות היא שאותם אנשים שיגשו ויבקשו טיפול כזה עלולים להמתין הרבה מאוד זמן. ההמתנה, לפי נתוני הסתדרות הפסיכולוגים, עומדת על 200 ימים בממוצע - וזה המצב לפני משבר הקורונה, בשגרה.
המדינה מעבירה לקופות החולים כ-700 מיליון שקלים בשנה עבור טיפול בבריאות הנפש במרפאות, אבל לפי הערכת העמותה לפסיכולוגיה ציבורית, רוב התקציב הזה, בין 50% ל-70%, בכלל לא מושקע בבריאות הנפש. הוא נבלע בתקציב השוטף של קופות החולים ומשמש לדברים אחרים.
הסיבה היא שקופות החולים חייבות, על פי ביטוח בריאות ממלכתי, להעניק טיפול נפשי למבוטחים שלהן שזקוקים לכך, אבל משרד הבריאות לא הגדיר להן שהן חייבות להשתמש בכסף הזה לבריאות הנפש, מה שנקרא - "לצבוע אותו". הוא גם לא הגדיר להן תוך כמה זמן הן צריכות לתת את הטיפול הנפשי. אם יש להן תור פנוי עוד שנה - אז עוד שנה. והוא גם לא מגדיר באיזה מרחק צריך לתת את הטיפול. אף אחד לא מכריח אותן לתת למטופל טיפול באותה עיר שהוא גר בה או אפילו במרחק סביר.
במשרד הבריאות מקווים שהשירות הזה ישתפר כי קופות החולים מתחרות אחת בשנייה. וכמו שכל אחת מהן מנסה להציע סל היריון יותר טוב וטיפולים משלימים אטרקטיביים יותר, ככה הן יתחרו זו בזו גם באיכות הטיפול הנפשי שהן מציעות. אבל זה לא קורה, בין השאר כי הרבה מאוד אנשים, כל מי שיכול כנראה, פונה לקבל טיפול נפשי בשוק הפרטי, בגלל שהוא לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן לטיפול, ולפעמים גם בגלל חשש שפרטיותו תיפגע. ושימו לב - זה לא דיון אידאולוגי על השאלה האם המדינה צריכה לממן טיפול למי שסובל מחרדה או לא? המדינה כבר החליטה שכן, אתם רק לא מקבלים אותו.
הילה ויסברג, שפעם הייתה בצוות ההסכת חיות כיס והיום היא כתבת הבריאות של גלובס, חשפה לפני שנה מכתב ששלחה מנהלת תחום בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן לוי, למנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב: "זמינות השירותים בבריאות הנפש רחוקה מלהיות סבירה. מצב תורי ההמתנה לטיפול נפשי בכלל, ולטיפול פסיכותרפי בפרט, חמור מאוד. במרפאות בכל הארץ ישנם תורים של חודשים ארוכים לטיפול פסיכותרפי - לעיתים אף למעלה משנה המתנה - ושל אנשים שממשיכים לסבול ממצוקה נפשית באין מענה, על כל ההשלכות שבכך: הידרדרות נפשית, תחלואה גופנית, השלכות משפחתיות וחברתיות".
האזינו לפרק 54 בהסכת חיות כיס - איפה הפסיכולוג?
כל זה, שוב, המצב לפני הקורונה. כיום, אומר גורם בכיר במערכת הבריאות, אנחנו יושבים על חבית נפץ, ולא נעשית במשרד הבריאות כל היערכות לפירוק חבית הנפץ הזאת. בינתיים, הדרך שבה מתוקשר משבר הקורונה לציבור, מעצים את החרדה.
ממשרד הבריאות לא התקבלה תגובה בנושא.
גם כאן, כמו עם הכלכלה, האינטרס האפידמי, והאינטרס של בריאות הנפש, כנראה הפוכים. יכול להיות שמסיבות העיתונאים מפחידות מאוד כדי שנישאר דרוכים, שנבין שזה עניין רציני, שניקח את ההנחיות ברצינות. אבל יש לזה מחיר נפשי גבוה. בשבוע שעבר פרסמה התנועה לפסיכולוגיה ציבורית קריאה לחזק את מערכת בריאות הנפש לפני שההדף של המשבר הזה מגיע אליה.
להחזיר את השליטה לחיים
אם אתם בחרדה, כמוני, כל אנשי המקצוע שדיברתי איתם ממליצים לכם לעשות קודם כל צעד מונע אחד חשוב: קחו את השלט וכבו את הטלוויזיה. ועכשיו קחו את הטלפון ותבטלו את כל הפושים מאפליקציות החדשות. "אני צריך להחזיר את השליטה לעצמי", אומר ד"ר פישל. "זה אומר שאני אקבע מתי אני רוצה להתעדכן, אני אקבע את מי אני רוצה לשמוע, אני אקבע מה המינון והתדירות. אנחנו רוצים לרכז את המידע הזה שיבוא בזמן שנוח לי. לא בזמן שלא נוח לי, שלא ישבש לי את אמצע הכנת הצוהריים, או אמצע השיחה עם מישהו שעושה לי טוב. אני רוצה לקבוע, אני אאחד את זה. לא יקרה כלום אם נדע שחצינו את רף האלף חולים לא בשבע בערב, אלא מחר בתשע בבוקר".
אתם לא לבד: רשימת מוקדים לשעת חירום
ההמלצה השנייה היא אותה המלצה שחוזרים עליה שוב ושוב בכל תוכניות המגזין ואתרי הלייף סטייל: בנו סדר יום. אבל לא כדי לפתח את שריר הירך האחורית שלכם. בנו סדר יום כדי להחזיר תחושת שליטה לחיים שאבדה בהם השליטה. "אני חושב שזה חלק מההמלצות החשובות שלנו לקהל", אומר פישל. "תייצרו שגרה חדשה, תדבקו בשגרה חדשה, אל תגידו 'אוקיי אני אשן מתי שאני רוצה, אני אתעורר מתי שאני רוצה'".
וההמלצה הכי חשובה: אל תהיו עם זה לבד. דברו עם חברים, עם בני משפחה, פנו לער"ן, 1201, לסה"ר, פנו לרופא המשפחה, ואם צריך - פנו למיון פסיכיאטרי. "אני חושב שחשוב שכל מי שבמצוקה יידע שיש מקום שיכול להקשיב לו" אומר ד"ר פישל. "המקום שיכול להקשיב לו זאת מערכת שלמה של בריאות הנפש. יש מרפאות ליד כל בתי החולים הפסיכיאטריים, יש מרפאות קהילתיות בכל מקום. ולפעמים גם לדבר עם חבר טוב יכול לעזור. אל תישאר לבד עם המצוקה שלך.
"בטלפון כולם יכולים לתקשר. אז לדבר יותר עם ההורים, לדבר יותר עם הסבא והסבתא, לצלצל להורים של חברים, ולצלצל לאנשים שאתה יודע שהם לבד. זה גם נותן הרגשה שמישהו דואג לך, וגם נותן לך תחושה שאתה עושה משהו. תחושה טובה".
