דמיינו שאתם נוחתים באירופה. פסטיבל חג הפסחא בשיאו והעיר מלאה במשפחות, ילדים ומופעים. בערב אפשר להמשיך לאיזה משקה בבר, אולי לחטוף משהו, לאכול במסעדה טובה, ואם לא שבעתם מתרבות יש אפילו תיאטרון. יש מדינה כזאת. קוראים לה בלארוס.
למרות שעד עכשיו אובחנו בבלארוס כמה מאות חולי קורונה, לפחות לפי הנתונים הרשמיים, המדינה ממשיכה – פחות או יותר – כרגיל. בסוף השבוע למשל ייפתח שם המחזור השני של ליגת הכדורגל, אחת היחידות בעולם שעדיין פועלות. הכדורגל הבינוני הזה הפך ממש לכלי פוליטי – הוא משאיר את סוכנויות ההימורים בחיים ומושך אליו צופים מכל העולם.
"החיים ממשיכים, אי אפשר לעצור אותם", זה מה שאמר נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו. הוא הכריז שלא יבטל אפילו את חגיגות יום הניצחון של ברית המועצות על הנאצים בחודש מאי. בחגיגות האלה משתתפים בעיקר וטרנים מבוגרים מהמלחמה ההיא – קבוצת סיכון.
רק בשבוע שעבר בלארוס החלה לדרוש מזרים שמגיעים למדינה להיכנס לבידוד של שבועיים. הבלארוסים ביצעו כבר כמה עשרות אלפי בדיקות קורונה והם עוקבים אחרי אלה שהיו במגע עם חולים. אבל למה בזמן שכמעט כל מדינות העולם מטילות הסגר, מבודדות, סוגרות ומשאירות אנשים בבית, נשיא בלארוס מסרב בתוקף ליישר איתן קו?
