הבטחות בחירות הן ערפל שמתפזר בחדרים סגורים של משא ומתן קואליציוני ממש ברגעים האלה. כל ההבטחות של מחנה המרכז–שמאל הולכות ומתפוגגות כאילו לא היו. תראו מה בני גנץ הבטיח לנו - הוא הבטיח לא לשבת עם ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום - לא רק שיישב, אלא גם יעשה עכשיו את החקיקה עוקפת בג"ץ. הוא הולך להיות חתום על חוק שיאפשר לחבר ממשלה, שיהיה ממלא מקום ראש הממשלה, לשבת בממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט פלילי. חקיקה שעוקפת את הלכת דרעי פנחסי.
עמיר פרץ הבטיח לנו לא לנהל בכלל משא ומתן קואליציוני עם בנימין נתניהו. הוא גילח את השפם כדי שנבין את זה היטב. אז עכשיו עמיר פרץ יכול לשוב לגדל את השפם שלו. בני גנץ יכול להפוך להיות צייצן מצוין, אולי אפילו יותר מאהוד ברק - הם כבר לא באמת מנהיגים.
36 שרים הם הולכים להקים בממשלה הזאת - ממשלה שתהיה כל כך מנופחת, עם כל כך הרבה תקציבים, כש-830 אלף מובטלים מחפשים עבודה בחוץ. אולי היתרון היחיד זה שממשלה גדולה גם מביאה עוד פקידים ועוד יועצים. אולי זה יקטין במשהו את אחוז האבטלה.
אבל יש עוד עניין. נבחרתם במפלגה, אולי תישארו בה? למה המשחק של הכיסאות המוזיקליים? למה לבזות את הבוחרים? למה לגנוב להם את הקולות? אבל מי יחוקק את החוק הזה? פנינה תמנו-שטה? אולי עמיר פרץ? אולי יועז הנדל? אולי צביקה האוזר? כל מי שקפצצו בין המפלגות השונות בשנים האחרונות. אבל אפילו משבר הקורונה לא מצליח לגדל כאן מנהיגות, אלא לכל היותר פוליטיקה - פוליטיקה קטנה.