זה קרה מתישהו בשנות ה-90: סבא וסבתא שלי נפלו בקלאב הוטל. 45 אלף ישראלים רכשו יחידות נופש בקלאב הוטל אילת. עסקה שנראתה מוצלחת בזמנו, ואחר כך, כשהתגלתה כפחות מוצלחת, התברר שאי אפשר לבטל אותה. כך זה היה עד שבית המשפט החליט אחרת בשנת 2013. לכן, כשהייתי בת 12 נסעתי עם ההורים ועם האחים שלי בפעם הראשונה בחיי לשבוע בקלאב הוטל אילת.
ו… זה היה מדהים.
אני זוכרת את העצים השטוחים של הערבה שנראו כמו בסרט מצויר, והרגע בנסיעה שבו הנוף נבקע לשניים, וראיתי בפעם הראשונה את ים סוף בין ההרים. הנוף של ההרים האדומים, מתנשאים על המים הכחולים, היה דרמטי ומרגש. האלמוגים במצפה התת-ימי היו חייזרים משונים מעולם אחר. במלון המעליות השמיעו קולות של צוללת, והבריכה הייתה עמוקה כל כך עד שלא יכולתי לעמוד. ב"עיר הסרטים" הרגשתי כאילו חושפים בפניי סוד מסתורי שלא ידעתי שקיים. בטיילת עם השרוואלים, הצמידים הקלועים והשרשראות רציתי הכול. ובקניון גם.
האזינו לפרק 128 בהסכת חיות כיס
זה היה ב-1998. היום הזיכרונות האלה קבורים מתחת להרבה חוויות אחרות, פחות טובות. לפני שלוש שנים מצאתי את עצמי בטעות באילת ללילה אחד, וב-19:20 בערב כבר סיימתי כל מה שיש לעשות, כולל ארוחת ערב. נסיעה לאילת הפכה להיות שם נרדף לתיק, צ'ופר לא באמת כיפי, אכזבה. מקום מיושן, משעמם, רועש וסינתטי - כזה שנקלעים אליו בכנסים ובנסיעות עבודה. שם נרדף למלונות הכול כלול ענקיים, יקרים ומגושמים. תחנה בדרך לסיני או לעקבה. היום, כשאנחנו טסים הרבה בעולם, נראה שאילת נשארה מאחור כיעד תיירותי.
כשאילת מפסידה לפאפוס: למה חופשה בישראל היא עסק יקר כל כך? | פרשנות
הבעיה של אילת היא שאף אחד לא מגיע אליה בשביל העיר עצמה. כ-2.5 מיליון תיירים מגיעים לשם כל שנה. רובם, כ-2.25 מיליון, הם ישראלים. פעם אלה היו ישראלים צעירים יותר - הסלוגן של שיווק התיירות לעיר היה "אני קופץ לאילת ושכולם יקפצו". אבל היום אלה ישראלים מבוגרים יותר. היום התיירות הפנימית לאילת היא תיירות של משפחות ממעמד הביניים. הם מגיעים כמעט אך ורק בשביל לשהות באחד מ-15 בתי המלון שנמצאים על קו המים של העיר, ולא לצאת מהם.
הם מבלים בבריכה של המלון, או ברצועת החוף של המלון, הם אוכלים במלון, הם מקבלים את אירועי התרבות שלהם במלון, הם כמעט שלא יוצאים החוצה. ואם הם כבר יוצאים, הם מגלים שאין מה לעשות בעיר. ומי שמגלים את זה ביתר שאת הם יותר מ-200 אלף התיירים הזרים שמגיעים לאילת כל שנה, ומתאכזבים לגלות שמדובר במלכודת תיירות: עטיפה שיווקית נוצצת שמסתירה עיר שעשויה מפלסטיק, שלא מציעה חוויה אותנטית ייחודית.
עטיפה שיווקית נוצצת שמסתירה עיר שעשויה מפלסטיק. מלון הרודס באילת (צילום: משה שי, פלאש 90)
למה זה בכלל חשוב? כי כשהתיירים מגיעים רק לבתי המלון, הכסף הולך בעיקר לרשתות המלונאות. האילתים שעובדים במלונות ובתעשייה הנלווית לה, עובדים לרוב במשרות שכר מינימום. אם העיר הייתה ממציאה את עצמה מחדש, והתיירים היו יוצאים החוצה, הכסף היה מגיע לעסקים בעיר ולעובדים בעסקים האלה, והכלכלה המקומית הייתה יכולה לפרוח.
פתרון הקסם שאמור להביא לעיר עוד מאות אלפי תיירים
אז איך ממציאים עיר מחדש? כשעבדתי על הפרק בהסכת חיות כיס נתקלתי בכל מיני רעיונות שהגיעו מתושבי העיר ואנשי תעשיית התיירות, כמו תיירות אקולוגית, חיבור לטבע ולוקאליות. היו שם גם דגשים על מטבח ואוכל מקומי, ורעיונות נוספים. אבל היה גם עוד רעיון, שלא הכנסתי לפרק עצמו. רעיון ישן שמתגלגל כבר הרבה שנים, מין פתרון קסם שיביא לאילת עוד מאות אלפי תיירים בשנה: קזינו.
מפעל הפיס התחיל לקדם הקמת בתי קזינו באילת ובמצפה רמון בשנת 1995. ועדת גביש, שדנה בנושא, המליצה לבנות תשתית תיירותית ומשטרתית לפני שמקבלים החלטה על הקמת קזינו. פתיחת הקזינו ביריחו ב-1998 הגבירה את התיאבון; ב-2001 הונחה הצעת חוק להקמת קזינו ביוזמת מפעל הפיס. בנימין נתניהו, אז שר האוצר, תמך. ב-2007 הקים אהוד אולמרט צוות משרדי לבחינת הנושא, אבל הוא התפזר ללא החלטות; וב-2016 הצליחו סיעות השמאל, בשיתוף פעולה עם הבית היהודי, להפיל הצעת חוק שקידם שר התיירות יריב לוין להקמת קזינו באילת.
לקזינו, הסבירו התומכים בכל אחד מהשלבים, יש שני יתרונות פוטנציאליים. הראשון הוא בכסף שהוא יזרים לאילת. היתרון השני, וזה שצריך לקבוע בסופו של דבר אם להקים אותו או לא, הוא בשאלה האם התועלת שהקזינו יביא גדולה מהבעיות שהוא יעורר? ובעיקר - האם הוא ימשוך מהמרים ישנים שמהמרים היום בבתי הימורים לא חוקיים, ולא ייצר מכורים חדשים?
בתוכנית האסטרטגית לעיר אילת, שהוכנה על ידי חברת PWC עבור משרד האוצר בשנת 2016, נמצאות כל התשובות. קזינו באילת, נכתב שם, ימשוך לעיר 915 אלף מבקרים בשנה. מתוכם כ-620 אלף ישראלים, והשאר זרים. המהמרים, על פי ההערכה, יוציאו 258 מיליון שקלים. בנוסף, תיירים אחרים, כאלה שכבר מגיעים היום בלי קשר לקזינו, יסתקרנו גם ויוציאו עוד 29 מיליון שקל בשנה. ההכנסה הנוספת למלונות מוערכת בעוד כרבע מיליארד שקל. לאחר הוצאות על תפעול ומיסים על הימורים, המדינה תקבל לידיה בחזרה 136 מיליון שקל בשנה. הדוח מונה גם את ההוצאות, שאינן ידועות: בין 90 ל-100 מיליון שקל בשנה על שיקום המכורים להימורים, שמספרם צפוי לעלות ב-2%.
האילתים שדיברתי איתם בהסכת היו חלוקים בעניין. אורי שיש, נהג מונית בעיר, אמר – זו תיירות, רוב התיירים לא נוסעים לאמסטרדם לראות את בית אנה פרנק. מכורים להימורים יש גם ככה באילת, לפחות נרוויח מזה. בר פארן ממועדון הצלילה רואה בקזינו המשך של כל מה שאילת עושה לא נכון - תיירות הנופשונים במלונות הענק ברצועה הלאס-וגאסית, תיירים שבאים להתפרק ולא מתעניינים בעיר. "אילת צריכה להחליט, זו או תיירות אקולוגית, או קזינו", הוא אמר. "בכל מה שקשור לתיירות אקולוגית ותיירות ירוקה, אילת יכולה להיות פנינה, להיות עיר פורצת דרך וחדשנית. החבר'ה כאן בעיר צועקים - הם לא רוצים קזינו, הם רוצים עיר ירוקה. הם אומרים - אנחנו רוצים שתיקחו אחריות ואנחנו פה לעשות את זה יחד אתכם".
להזרים דם מאילת לאשדוד
גם אם מדינת ישראל תחוקק חוק שיחייב להעביר 10% מההכנסות מתיירות לטובת פיתוח אילת, לא מדובר בכסף משנה חיים. אבל האמת היא שבמקרה הזה בכלל לא מדובר, לדעתי, בעניין של כסף. הכלכלנים שמחשבים כמה כסף יכניסו בשנה עוד 2% מהמרים וכמה יעלה לשקם אותם - עושים את עבודתם. אבל הם מזכירים לי קצת את הסיפור על הפרופסור מהטכניון, ששאל את הסטודנטים לאיזה מידע הם זקוקים בשביל לתכנן צינור שיזרים דם מאילת לאשדוד (בגרסה אחרת: מחיפה לאילת). אחרי שהסטודנטים ביקשו רק מידע טכני וישבו לתכנן את הצינור, הפרופסור הכשיל את כולם בנימוק שבחן אותם על משהו אחר לחלוטין - על האם מישהו ישאל את עצמו שאלות מוסריות, כמו למה לכל הרוחות צריך להזרים דם בצינור מאילת לאשדוד, והדם של מי זה הולך להיות?
כמו בניסוי של הפרופסור מהטכניון, קזינו מוצג כפתרון שיזרים כסף לאילת, אבל העלויות האמיתיות שהוא ייצר יוטלו על התושבים החלשים ביותר של העיר, שיצטרכו להתמודד עם התמכרות הורסת חיים הרבה אחרי שהתיירים יעזבו. השקעה בקזינו תהיה המשך של ההתייחסות לפריפריה כאל חצר אחורית. עדיף להמציא את אילת מחדש בדרך אחרת.
