העובדה שהשלמנו עם הדיבורים על בחירות סבב ג' טרם יבשו תוצאות הבחירות ברשומות, מהדהדת את עוצמת הטרפת שהגיעה אליה המערכת הפוליטית הישראלית. יצחק בן אהרן אמר ב-77', לאחר המהפך הפוליטי, "צריך להחליף את העם". מה שמוביל את בנימין נתניהו, עוד רגע בפעם שלישית, זה בעצם אותו המסר. העם אמר את דברו, לא נתן לו את הרוב הנדרש על מנת להרכיב ממשלה, את המסקנה הפוליטית הוא לא מוכן להסיק, אלא מתעקש לנסות לסדר את הקלפים מחדש, שוב בבחירות, אולי הפעם ישתכנע העם להעניק לו מנדט להימלטות מהדין.
פוליטיקה זה עסק לאכזרים, לא לרחמנים או רכרוכיים, וכחול לבן מתחילים להיראות כמו האופציה השנייה. הטעות הדרמטית שבה נקטו ראשי כחול לבן תמשיך להדהד לתוך השנה הבאה. העובדה שהם שמטו את האופציה להיות הראשונים להרכיב את הממשלה, מותירה את הכוח של בנימין נתניהו לנהל את המערכת הפוליטית כראות עיניו. כשהמנדט בידיו כך גם הכוח הפוליטי. לראשי כחול לבן עמדה אופציה לא בלתי סבירה לנסות להשביע ממשלת מיעוט בתום תקופת ימי המנדט שקיבלו, באמצעות חברי הסיעות הערביות ממליאת הכנסת. לרגע המכונן הזה היו מגיעים לו היו כושלים כישלון חרוץ במגעים עם הליכוד להרכבת ממשלה. אביגדור ליברמן, מתוך אחריות לאומית, היה אולי בולע את הצפרדע הקשה הזו לעיכול, לאחר שהשתכנע מכנות המאמצים של גנץ וחבריו להביא את הליכוד לקואליציה. זה תרחיש שמגלם בתוכו בעיקר איום פוליטי, שמותיר את הכוח בידי כחול לבן, וסיכויי מימושו נמוכים.
בכחול לבן ויתרו על האופציה הזו, העדיפו את המצב הפאסיבי, לשבת בצד, לראות את נתניהו מנסה לבנות את מגדל הקלפים הקואליציוני ונכשל. הנשיא ראובן ריבלין הבהיר – לא אעביר את המנדט לגנץ. אנשיו מבהירים בשיחות סגורות שלגנץ אין קואליציה, והיא לא תיבנה יש מאין. אנשי כחול לבן לא האזינו לתרחיש הזה, למרות שפורסם גם בכאן חדשות, בבחצי היום עם אסתי פרז ברשת ב', כבר ביום רביעי בצהרים. הם היו בטוחים שהפעם המנדט יינתן להם, לאחר שנלקח בתחמנות פוליטית ובתרגיל הבחירות של ליל 29 במאי. אבל ריבלין לא מעוניין להיות חלק ממשיכת הזמן העקרה הזו. אנשיו של גנץ לא צפו שהפעם מי שייקח מהם את המנדט יהיה דווקא ריבלין. לו ירצו לקבל את המנדט יצטרכו לעמול קשה ולהביא לנשיא המדינה 61 חתימות של חברי כנסת שמתחייבים להיות חלק מהקואליציה של גנץ. זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית. על הנייר יש להם את המספרים, אבל זה כולל את חברי הרשימה המשותפת. כך או כך הם שובר השוויון מפני בחירות.
החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים. המרכז-שמאל צריך להחליט האם ימשיך בהדרת האוכלוסייה הערבית מהמשחק הפוליטי רק כדי לא להיכנס לציוצים של אנשי הימין וצייצני בלפור, או לחולל מהפך שלטוני שיכלול בתוכו שינוי עמוק ביחס לחברה הערבית בישראל. כשמדברים על ממשלת אחדות שבה יש הרבה נושאים שמסכימים עליהם והסכמה לא להסכים על נושאים אחרים, גם שותפות עם הרשימה המשותפת יכולה לכלול סעיפים של הסכמות בנושאים אזרחיים, כמו תוכניות ממשלתיות פורצות דרך, תגבור כוחות משטרה, סיוע עמוק ברווחה ושינוי עמוק בתקציבי החינוך. אפשר גם להסכים שעל הנושאים המדיניים והזהות הלאומית לא מסכימים.
הימין צריך להחליט האם הוא מקריב את עצמו בפני מנהיגו הבלתי מעורער בעשור החולף, שנאבק מאבק אישי ולא-אידיאולוגי על חפותו, ובדרך גורר את ישראל בפעם השלישית למערכת הבחירות. שתי ההחלטות הללו נמצאות על הפרק, ושתי קרנות המערכת הפוליטית צריכות לקבל את ההכרעה, ובקרוב.
הטיעון המרכזי של כחול לבן צודק. אם רוצים ממשלת אחדות לאומית, אם רוצים לבחון לעומק את הצעת מתווה ריבלין להרכבת ממשלה כזו, צריך קודם כל לדבר בגובה שווה. לא ממגדל הבלוק מול 33 מנדטים של כחול לבן, אלא הליכוד מול כחול לבן. אבל אמש ראינו את יריית הפתיחה של בחירות 2020. בנימין נתניהו, שהתנאה בדיבור על אחדות וריפוי כל השסעים בחברה כשהוא לצידו של נשיא המדינה, שלף את המסרים שבאים מרחוב בלפור בפני הקהל האוהד בגני התערוכה של הליכוד. "הם בצד השני יש להם הזיות, לפרק את הגוש שלנו". התחיל הקמפיין, חזר הדיבור המשסה. "מהצד השני", "דמיונות", "הזיות". עוד רגע ישלוף נתניהו שוב את הטלפון הנייד של גנץ, ואת המתלוננת מהכפר הירוק. איפה המסרים המאחדים, המאחים, המחברים? איפה הפשרה, ההבנה, ההכלה ההדדית? מרגע שקיבל את המנדט חזר נתניהו לדרכו הרגילה, גיבוש המחנה על ידי השלכת אבנים חדות ופוגעניות במחנה השני. הוכחה לכך שממשלת אחדות הוא לא רוצה אלא מערכת בחירות שלישית, ורק לזה הוא נערך.
האירוע שהיה בחמישי בערב בגני התערוכה, הרמת הכוסית השנתית לרגל ראש השנה, נסגר בפני התקשורת. מדוע עיתונאים בחוץ? אולי בגלל מבוכת ליל הבחירות. הוזמן אולם גדול בגני התערוכה, בנאום ראש הממשלה היו מאות בודדות בלבד. הפעם דאגו במנהלת הליכוד למלא את האולם במאות פעילים. כדי שהתמונות לא יביכו. נתניהו היה צריך נאום, כדי להתחיל את קמפיין 2020, אסור היה לאפשר לעיתונאים להיכנס פנימה, אולי בגלל שבתוך האולם היה מיעוט מופגן של חברי מרכז ליכוד. חברי מרכז ותיקים מספרים שהם לא זיהו רבים באולם, משום שאלה הם חברי ליכוד חדשים, כהגדרתם, שהובאו לאולם בצורה מאורגנת. אם היו נכנסים עיתונאים, הם היו "מזהים זאת ראשונים". על השידור החי יונתן אוריך לא ויתר. הוא שיגר למערכות התקשורת קישור על מנת להעביר את הנאום, ודאג לעדכן בדיוק מתי נכנס המנהיג לאולם. שידור חי כן, כניסת עיתונאים לא. קוראים לזה קמפיין 2020.
נתניהו בסך הכול למד מאביגדור ליברמן. "נאמנות תמורות אזרחות", או בגרסת 2019, "בלוק הנאמנות של ביבי". את הבלוק הזה התחיל לבנות עבורו ח"כ דוד ביטן באוגוסט, ערב הבחירות האחרונות, לאחר שליברמן העלה את שמו של יולי אדלשטיין כמי שיכול להחליף את נתניהו לו לא יעלה בידו של נתניהו להקים ממשלה. ביטן, ככל הנראה במצוות הבוס מבלפור, יצר ביממה עצומת תמיכה אישית למנהיג, של כל 40 הנבחרים הראשונים ברשימת הליכוד. מהלך דומה, הפעם כבר ללא שליחים, עשה נתניהו לראשי גוש ה-55. מעניין היה לראות מה היו עושים צייצני בלפור למי מראשי המפלגות הללו שהיה מביע הסתייגות, שואל שאלה, על מהות ההסכם הזה. מתברר שההסכם הזה שערורייתי עוד הרבה יותר. הוא קובע כי אין ולא יהיה מי מבין ה-55 שיחתום עבור מועמד אחר, גם מן הימין, למקרה של תרחיש איסוף החתימות בכנסת עבור מועמד אחר שירכיב ממשלה. נתניהו יצר לעצמו שתי שרשרות חסינות, הראשונה בשבט שלו, בתנועת הליכוד, השנייה בגוש.
סקר כאן חדשות ב-#חדשותהערב: 50% מהציבור הישראלי בעד ממשלת אחדות. מי יהיה אשם בבחירות שלישיות? במקום הראשון - נתניהו.@lielkyzer @shemeshmicha pic.twitter.com/1QweDFlagn
— כאן חדשות (@kann_news) 26 בספטמבר 2019
הליכוד עמד בצמתים דרמטיים לאורך השנים. בשנות ה-80 המפלגה נקרעה מבפנים על רקע מחלוקות אידיאולוגיות שהיו בהן גם אינטרסים אישיים. יצחק שמיר עמד במתקפה אישית ששיאה ליל המיקרופונים מול דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון, על רקע ההסכמה ללכת לוועידת מדריד. שרון ולוי האשימו את שמיר שהוא נכנע ללחץ אמריקני, שהוא מוותר לערבים. לוי חתך שמאלה עשור לאחר מכן והיה חלק מישראל אחת של אהוד ברק, שהלכה הרבה יותר רחוק משמיר. שרון דיבר כבר ב-2001 על הצורך להפסיק את הכיבוש בשטחים, ועשה את ההתנתקות מעזה ב-2005. במאבק החישוקאים נגד שמיר היתה אידיאולוגיה שעטפה גם אינטרסים אישיים.
ב-2019 אין אידיאולוגיה, יש ניסיון להבטחת חסינות. זה המשחק היחיד. בכירי הליכוד, כל העשירייה הראשונה והשנייה שנבחרה בקולותיהם של 120 אלף מתפקדי התנועה הזו צריכים לזכור איפה הם היו כשאדם אחד ניסה למצוא כל דרך כדי להימלט מתיקיו הפליליים. איך נתנו יד לשתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה, ואיך הם מאפשרים בכלל את השיח על מערכת בחירות שלישית. מי שרוצה להיות מנהיג צריך לקחת מנהיגות וללכת נגד הזרם, גם נגד הבייס. בכירי הליכוד שותקים. לא מתראיינים, מפחדים אפילו לדבר ל"רקע". מצב מביך של היעדר מנהיגות, ואומץ ציבורי מחשש "לצאת נגד המנהיג".
