השופט המחוזי בתל אביב, בני שגיא, חזר השבוע לכותרות – ולא בטובתו: שלושה מעמיתיו הפכו הכרעת דין מביכה שלו – שמעודדת ניצול לרעה של כוח המשרה – וניתנה בתיק עבירות המין של ניצב בדימוס ניסו שחם. הם הסבירו לו כי חברה מתקדמת "בנויה על יושרה, הגינות וטוהר מידות", העניקו לו שיעור בעקירת עשבים שוטים מגופים ציבוריים והזכירו לו דברים שכתבו שופטי העליון בפסק דין שבס: "אסור שכוח השלטון ייהפך לשלטון הכוח".
הם לא העניקו לעמיתם הנחות. ממש לא. הם ריסקו את החומה שבנה מסביב לקצין שסרח.
התיק של שחם הונח כבר לפני שנה וחצי על שולחנו של שגיא, בכובעו אז כשופט שלום, וזה זיכה, כאמור, את הנאשם המפורסם מרוב האישומים נגדו (שחם הורשע "רק" במעשה מגונה). הוא קיבל את ההחלטה הדרמטית בלי שהתובעים בתיק, עורך הדין רונן יצחק, ליאת יונניאן ורות יצחק, יצליחו להבין על מה ולמה. הם הוכו ממש בהלם.
הפרקליטים המנוסים לא הבינו איך הגיע כבודו למסקנה שהגיע, איך בנה את החומה העלובה להצדקת הזיכוי, איך כתב מה שכתב אף שהוכח בפניו כי הקצין הבכיר הפך לצייד של חיילות ושל שוטרות צעירות, שהיו תלויות בחסדיו. איך ניצב שחם ניצל את כוחו כמפקד מחוז ירושלים במשטרה לסיפוק צרכיו המיניים.
יתרה מזאת, גם אחרי שפע ההנחות והמתנות שהעניק כבודו לשחם בהכרעת הדין מעודדת הסיאוב וההפקרות במשטרה, לא הפסיק האחרון להציג את עצמו כנרדף, כקורבן, כקדוש מעונה. גם אחרי הרשעתו במעשה מגונה, הוא לא הבין עדיין על מה ולמה הוגש נגדו כתב האישום. החוצפה והיהירות שלו בתגובותיו להכרעת הדין נסקו לשמיים.
קבלת ערעור הפרקליטות בתיק הנפיץ הזה לא הפתיעה רבים, בהם גם אותי. מדוע? סיבה אחת: שגיא מתנהג כבר שנים כחבר הוועדה לרחמנות ציבורית. רחמיו נכמרים מעת לעת על העבריינים, לא חלילה על הקורבנות ועל הקופה הציבורית. אובדן האמון במערכת המשפט מתחיל משופטים מסוגו. כאן נזרעים הזרעים.
סיבה שנייה: שגיא הוא אחד האנשים הזכורים לרעה מהתחקיר המפורסם של עומרי אסנהיים, בתוכנית "עובדה", ששודר לפני כשנה וחצי. בתחקיר ההוא נראו שופטים מכרכרים בעליבות סביב עורך הדין אפי נווה, וביניהם בני שגיא. התמונות האלה נחרטו עמוק בזיכרון.
סיבה שלישית: בכובע הקודם שלו כשופט שלום ספג שגיא סטירות לחי נוספות מבית המשפט המחוזי בתל אביב. זה לא התחיל השבוע. סטירות מצלצלות, יש לומר, סטירות שכל אחת מהן הוא קנה ביושר. סטירות שמזמינות את השאלה המתבקשת: היכן התבונה שלך אדוני השופט, היכן הרגישות הציבורית, היכן היושרה המקצועית והשכל הישר?
מה קרה להם בתיקים החמורים האלה? אתה לא מבין בעצמך שדווקא בתיקים בעלי חשיבות ציבורית מצופה מבית המשפט להחמיר בענישת נבחרי ועובדי ציבור מהשורה הראשונה, ולא להוריד את הרף? האסימון הזה לא נפל אצלך?
דוגמאות אדוני? לא חסרות. אתה זוכר את המקרים היטב. אין צורך להציף את כולם מחדש. ובכל זאת, מקרה אחד לדוגמה – גזר הדין בתיק ראש עירית בת ים, שלומי לחיאני, שמעשי השחיתות שלו, שהיו במהותם שוחד והומרו בעסקת הטיעון למרמה והפרת אמונים – חייבו את שליחתו לכלא.
התביעה דרשה זאת בתוקף, ההגנה התנגדה, ואתה כבודו – כאילו אנחנו לא חיים באותה מדינה מוצפת שחיתות שלטונית – גזרת על המיוחס עונש בדיחתי: שישה חודשי עבודות שירות. אפילו לא יום מאסר בפועל.
בדומה לפרשת שחם, ההחלטה שלך אילצה את התביעה לערער למחוזי – והיא אכן עשתה זאת. היא לא עברה לסדר היום על השערורייה. התוצאה: הרכב בראשות השופטת דבורה ברלינר גזר על לחיאני שמונה חודשי מאסר בפועל. עונש קל יחסית, אבל עונש מהותי. עונש שמחק את החיוך מפניו.
