ראש הממשלה בנימין נתניהו מתחיל להפנים את תוצאות הבחירות. כרגיל, הוא הראשון לזהות. פעם שנייה שהוא מפסיד ולא מצליח לייצר גוש חוסם אמיתי שבעזרתו מקימים בישראל ממשלה. הפעם מצבו קשה אפילו יותר מאפריל. אז היו לו 60 חברי כנסת, ולו פעל בחוכמה יכול היה להביא גם את ליברמן ולהקים ממשלה. עכשיו עם 55 מנדטים אפילו אם יביא את עמיר פרץ, וזהו תרחיש לא סביר, יהיו לו 61 – והגיוני יותר שאפילו ששת המנדטים של העבודה לא יבואו במלואם. זהו. התקווה היחידה שנותרה לו לנתניהו זה ה"בלאגנץ".
התמונה שבה נתניהו אוחז בידו של גנץ ליד קברו של שמעון פרס מלמדת עד כמה מצבו קשה. לנתניהו חשובה הייתה לחיצת היד הזו הרבה יותר מלגנץ – והוא אחז ביד המושטת ודאג להצטלם מכל זווית. ללא ממשלת אחדות – אין שלטון. עכשיו הרבה יותר מתמיד מבין ראש הממשלה איזו טעות יהירה עשה באפריל. עם מספרים יותר נוחים מצבו היה הרבה יותר טוב. את שלל הטעויות שעשה יוכל לכתוב בספר הזיכרונות, בינתיים עתידו מונח בידי אחרים וזה מצב עגום מבחינתו.
לחיצת היד המשולשת, צילום: אסתי דזיובוב, TPS
הליכוד בינתיים מפגין נאמנות כלפי חוץ למנהיגו. אחרי שנתניהו הבין את מצבו, בכירי הליכוד יבינו זאת בקרוב. ההבנה תופנם במהלך הפוליטי הראשון שיתבצע עם כינונה של הכנסת ה-22. הראשונים לשלם את המחיר יהיו בעלי התפקידים בכנסת: יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, מיקי זוהר ומשה גפני. ארבעת האנשים החזקים ביותר בכנסת.
אם 65 התומכים של מחנה אנטי-ביבי, שכוללים את ישראל ביתנו והרשימה המשותפת, יידעו לשתף פעולה בכנסת הם ינצלו את הרוב שיש להן כדי להחליף את ראשי הוועדות ואת יושב ראש הכנסת. כשהליכודניקים יראו שחבריהם עוזבים לשכות ומשלמים מחיר פוליטי אישי על ההפסד שהביא להם בנימין נתניהו, גם המגמות והלך הרוח ישתנה. הסדקים שנשמעים בקרב פעילי שטח יחלחלו כלפי מעלה. אז אולי נתחיל לשמוע דיבורים על אחדות – גם ללא רוטציה.
נתניהו היה מכונה של ניצחונות עבור הליכוד. עשור של שלטון רציף עם לא מעט משברים שהצליח לגבור עליהם לרוב. הקסם פג כבר מזמן, האינרציה והאחריות של שותפים פוליטיים הותירה את ממשלתו על כנה הרבה מאוד זמן. אבל הטעויות וההפסדים מול השותפים הכניעה את הקוסם. ההפסד באפריל היה מובהק אבל לא מספיק מובהק. ההפסד השבוע כבר זועק. נתניהו לא נתן דריסת רגל לאיש מבכירי הליכוד בשלושת הקמפיינים האחרונים. כשזה עבד ב-2015 זה עבר בשקט, הפעם כששני הקמפיינים האחרונים לא הביאו שלטון מעמדו של נתניהו בסכנה.
כמי שמכיר את חבריו היטב הוא יודע שעליו להדק שורות. הוא ינסה לחבק השאלה אם הוא לא אחר את המועד. בפוליטיקה אסור להיות חלש ואסור להפסיד, שני הדברים האלה קרו לו הפעם. כמו בטבע כך בפוליטיקה – ריח הדם של החלש מורגש ואיתו האופן שבו מתייחסים אליו. אפילו בבית הלבן הכל כך ידידותי לנתניהו מרגישים את חולשתו.
במצבו נתניהו מנסה להישען על הבייס. הוא יחבק עכשיו את מי שתקף, את גדעון סער, ושרי הליכוד, עוד רגע הוא ירים טלפון אפילו לאיוב קרא. בשלב הראשון הוא ניסה לייצר לעצמו תשתית של סיעה בת 55 מנדטים. עוד רגע הוא מבטיח לנפתלי בנט ומתן כהנא שריונים בליכוד, כדי להפוך להיות סיעה זהה בגודלה לכחול לבן. את משה כחלון, בלעו בכירי הליכוד גם אלה שהיה להם קושי בעיכול, יבלו זאת. את בנט לא יקבלו בקלות כזו, כשהם מבינים שבנט יובא לשם כמהלך הצלה לנתניהו, ובמטרה של בנט להתמודד על ראשות הליכוד מול כץ, סער, ארדן, אדלשטין ומירי רגב. זאת ככל הנראה רשימה חלקית בלבד.
המרוויחים הגדולים
המנצח הגדול ואולי היחיד של בחירות 2019 מועד ב', הוא המחולל שלהן אביגדור ליברמן. הוא קבע את סדר היום של ימי הבחירות האחרונים ואת המוזיקה שישמיעו המועמדים להרכבת הממשלה עד הרכבתה. ממשלת האחדות היא המנגינה שהוא חיבר. הקמת הממשלה איתו תעצים אותו כמתווך שיצר את המראה של המערכת הפוליטית. הקמת ממשלה בלעדיו, תהפוך אותו לדובר האופוזיציוני הבולט ביותר נגד נתניהו על הנהגת הימין, נגד גנץ ולפיד כמנהיג הציבור החילוני שאינו חפץ בממשלה עם חרדים וימין קיצוני. איך קרה שמי שבקושי עבר את אחוז החסימה לפני חמישה חודשים הפך למנצח המושלם של בחירות מועד ב'. רק לבוחר הישראלי הפתרונים.
מנצחת שנייה זו הרשימה המשותפת. השאלה אם הם יצליחו למנף את הניצחון לכדי מציאות פוליטית משפיעה. רק אם ימליצו על בני גנץ לראשות הממשלה אצל הנשיא ביום ראשון בערב, הם יהיו אלה שחתומים על הסיכוי לחילופי שלטון בישראל אחרי עשור. ללא המלצתם נתניהו הוא המרכיב הראשון של ממשלה בישראל, ומי שעשוי להיות זה שיפרק את הכנסת ה-22 אם יראה שאין בידו להרכיב ממשלה כזו.
המחיר שדורשת הרשימה המשותפת לא גבוה מאוד, ראשית הכרה בה כגורם פוליטי שיש להתחשב בו, לא עוד סיעה שקופה בכנסת. יכול להיות שחלק מהדרישות שלהם מוגזמות, והם יצטרכו להבין שזה לא הכל או כלום. גם גנץ יצטרך להשלים עם העבודה שעליו לייצר דיאלוג אמיתי עם עודה וטיבי.
צריך אומץ לעמוד בפני הימין שיתקוף אותו ועשה דה-לגיטימציה למהלך שמשתף פעולה עם המפלגות הכי לא ציוניות בכנסת. כדאי לאנשי כחול לבן לשוחח עם אנשיו של יצחק רבין. מהם הם ישמעו כי שיתוף פעולה שכזה אינו פסול. פוליטיקה היא מדעי האפשר, ואפשר וצריך לייצר דיאלוג עם כל הגורמים בעלי הכוח הפוליטי כדי למנף הצלחה חד פעמית בעשור האחרון.
המנצח הגדול של שנת 2019 הוא בני גנץ. הוא לא חוגג את ניצחונו, הוא לא רוקד ברחובות, הוא למד את לקח אפריל. מתברר שאחרי שתי מערכות בחירות סוערות ואלימות מילולית, הציבור הישראלי בחר בשקט ובממלכתיות על פני הלחץ, וההתלהמות שהוביל קמפיין הליכוד. גנץ גבר על נתניהו בכל פרמטר, לא – הוא לא יכול להרכיב ממשלה בקלות. יידרשו לו מיומנויות פוליטיות מתוחכמות לגבור על הפוליטיקאי המיומן ביותר במערכת הפוליטית הישראלית.
בינתיים מאז יום הבחירות הוא ממשיך להתנהל בשקט. הוא לוקח את הזמן, מאפשר לליכודניקים להפנים את התוצאות. את המהלכים שלו הוא מקפיד לתכן לאט ובשקט. עכשיו רוב הקלפים עדיין בידיו, כדאי לו לא הירדם, לשמור על ערנות וקשר עם כל הגורמים במערכת הפוליטית. בקרוב יתחילו הסדקים בגוש ה-55 של נתניהו. כדאי לו ולאנשיו לסייע לסדקים להיווצר להתרחב, כי אין ואקום, אם הם לא יהיו שם, נתניהו יהיה שם.
המפסידים הגדולים
רשימת הכושלים של בחירות 2019 ארוכה באופן טבעי מהמנצחים. איילת שקד היא בהחלט האכזבה. במועד א' היא ובנט לא עברו את אחוז החסימה, במועד ב' הם לא ממש הגדילו את המחנה. הסקרים של טרום הרכבת הרשימות נראים כעת כמו חלום רחוק. שבעה מנדטים שהתפוררו לשלוש סיעות שונות בכנסת, מחזירות את ציונות הדתית למצבה העגום ב-2009. קבוצה לא מלוכדת שממלוכדת בהררי אגו.
שקד נותנת לבנט להוביל את המהלכים, לפי התמונה המצטיירת היא לא תשוב להיות שרה בקדנציה הקרובה. כך אולי לבסוף תחזור להצעה המקורית שהייתה לה באביב האחרון, היי-טק, קנאביס, ושלל עסקים חוץ פרלמנטרים. כסף טוב בחוץ, יעזור להתמודד עם הכישלון בקלפיות.
אהוד ברק הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר בישראליות – ההוכחה איך סיפורים אפלים מן העבר יכולים לקבור קאמבק מתוקשר. הוא היה הדובר החריף ביותר נגד נתניהו בשנים האחרונות ורשום על ההטבעה בתודעה לרבים שחיפשו את הדרך. אבל פרשת אפשטיין קברה לו את חזרתו למערכת הפוליטית. החיבור עם מרצ, המקום ה-10 ברשימה כל אלה לא עשו לו טוב. הוא נתפס כגוויה פוליטית. חמישה מנדטים למחנה הדמוקרטי במקום 10, מעמידה בספק מה תרומתו של ברק לחיבור הזה.
עמיר פרץ הגיע בפעם השנייה לראשות מפלגת העבודה כדי לתקן את מה שקלקל אבי גבאי, לבסוף הוא הצליח לשחזר את ההישג שלו, לא יותר, ואפילו הקטין את כוחה של המפלגה – כי לפחות אחד מהם, אורלי לוי אבקסיס, הוא קול של גשר. פרץ עשה טעויות אין ספור בקמפיין. החיבור עם גשר היה המחסום בפני חיבור גדול יותר עם מרצ וישראל דמוקרטית. חיבור גדול היה מניב תוצאות טובות הרבה יותר. פרץ העדיף מסר חברתי במקום מסר רחב יותר. הורדת השפם תישאר כתם על הקמפיין הזה. עכשיו ינמקו אנשיו שבלי כל המהלכים הללו העבודה הייתה נמחקת. אין קשר בין זה לבין המציאות. ניתן היה לעבוד אחרת וסביר שהתוצאה הייתה הרבה יותר טובה.
שתי מערכות בחירות 2019 אחרינו, הפלונטר הפוליטי, משבר המנהיגות, והשבר הפוליטי עוד כאן ורחוק מלעזוב. דרוש אומץ ציבורי ופוליטי הרבה סבלנות יצירתיות ותשלום מחירים אישיים על מנת לחלץ את ישראל מהברוך. שיהיה ל-120 נבחרי הכנסת ה-22 בהצלחה. אל תחזרו על טעויות קודמכם בכנסת ה-21, כדי שהכהונה שלהם תהיה ארוכה מעט יותר.
