ועידת בחריין היא סטירה מצלצלת לרמאללה – שהחזירה לרגע את ההנהגה הפלסטינית למציאות המזרח־תיכונית שבה, מצד אחד, משלמות אחיותיה ממדינות ערב מס שפתיים ל"סוגיה הפלסטינית" אך מאידך מחפשות את קרבת ארצות הברית.
נדמה שההנהגה הפלסטינית חוששת מהזנחה, אפשר אפילו לזהות סימנים של פאניקה קלה, תחושת בידוד גוברת. אחד החששות הוא שהתוכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ - בעיקר החלק הכלכלי – יחצוץ בין ההנהגה לאוכלוסייה האזרחית.
במובן הזה, יש בהנהגה ברמאללה מי שהיה מעדיף שהחלק המדיני של תוכנית השלום יראה אור במהרה, כדי לאזן, או אפילו למנוע, תסיסה אזרחית. פרסום החלק המדיני, כך הם מקווים, יאפשר להנהגה להוכיח לציבור שהנה – הייתה סיבה טובה לדחיית החלק הכלכלי.
כלומר, לטשטש את הרושם שנוצר אצל האוכלוסייה בגדה שההנהגה הפלסטינית דחתה "הצעה חלומית" לשיפור מצבה. רק עם פרסום החלק המדיני יתאפשר להנהגה להטות את הכף ולשכנע שאין מתנות חינם מאמריקה, ושהכסף מותנה בהתפשרות על השאיפה הלאומית.
אחד מבכירי פת"ח, תאופיק טיראווי, כבר נתן השבוע ביטוי לקונספציה הזו מעל גלי האתר. הוא טען שמטרת התוכנית של טראמפ היא להפנות את הציבור הפלסטיני נגד הנהגתו ולגרום לו לרצות בהחלפתה בכזו שתזרום עם התוכנית החדשה.
גם מאמר המערכת בביטאון הרשות הפלסטינית ביקש להבהיר לקוראיו ש־50 מיליארד הדולר שמוצעים כעת על ידי האמריקנים הם הבטחה על הנייר בלבד, שמדובר בכסף שמחציתו תינתן כהלוואה לעשור, ושמדובר בכסף עם התניות ולא בלי תמורה. מישהו ברמאללה סבר שמאמר כזה נחוץ.
בשורה התחתונה, קשה לאמוד את ההשפעה שתהיה לתוכנית השלום בטווח הארוך. ההנהגה הפלסטינית כידוע דוחה את התוכנית מכל וכל. גם מדינות ערב לא שלפו ארנקים בבחריין וקשה לראות אותן מזרימות כסף לטובת פרויקטים שהרשות הפלסטינית הודיעה שתהדוף.
נדמה שלא תהא זו טעות להעריך שברגע שיתפרסם חלקה המדיני של התוכנית – יתקשו מדינות ערב לתת יד פומבית למהלך של מדינה פלסטינית מינוס, בלי ירושלים, בלי פליטים ובלי כל שאר סממני הריבונות שאין בלתם.
אולם, אם מטרת התוכנית היא לקרב את מדינות ערב לישראל – גם אם רק באפיק הסמוי – ולכלוא את הפלסטינים בעמדת הסרבנים, פה היא יכולה להצליח. האם זה יביא לפתיחת נציגויות ערביות רשמיות בישראל? לא. אבל שיתופי פעולה כלכליים בפסטיבלים סטייל בחריין – זה בהחלט כן.
