טוב, מאז אתמול (ראשון) שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, היא בחזקת עבריינית. היא תצטרך להסתגל לעובדה הזאת אף שיהיה לה כנראה קשה מאוד. היא כבר לא חשודה, לא נאשמת, לא מי שתפרו לה לטענתה תיק. אנחנו עכשיו במקום אחר: היא הורשעה בבית המשפט, במסגרת עסקת טיעון, במעשים פליליים. היא הודתה במעשים שיוחסו לה.
למען הסר ספק נחדד ונאמר: אשת ראש הממשלה ניצלה לרעה את כוחה ומעמדה כדי לשלוח יד בתחבולה בקופה הציבורית; שאבה כספים רבים מהקופה הזאת למימון הוצאות אירוח פרטיות שלה ושל בעלה בבית ברחוב בלפור; משכה מהקופה של אזרחי המדינה במשך שנתיים וחצי 175 אלף שקלים במצטבר – ומה שלא פחות חשוב: על פי גזר הדין היא תחזיר למדינה חלק מהכספים שמשכה כאמור בתחבולה - 55 אלף שקלים.
סכום צנוע יחסית, אבל לא לאשה ששמה שרה נתניהו. לא לה ולא לבעלה שכבר 15 שנה מסתדרים לטענתם בלי כרטיס אשראי. קשה להם כרגיל לשלם מכיסם הפרטי.
כיצד אמור היה לנהוג אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו אחרי הרשעת אשתו? במקרה הרע, למלא פיו מים. לברוח מהמגרש הזה כמה שיותר רחוק. במקרה הטוב, להביע צער על המעשים של שרהל'ה שלי, יקירתי, אהובתי. לברך את מערכת האכיפה שהגנה באופן יחסי על הערך ששמו שוויון בפני החוק.
כיצד נהג נתניהו בפועל בכובעו כראש ממשלה וכשר משפטים בפועל? חזר על משפט הנצח "מסע הציד"; פתח באש לעבר רשויות האכיפה; טען בדרכו שאשתו משלמת מחיר בגללו. לרגע נדמה שנתניהו שכח שאנחנו אחרי ההרשעה ולא לפניה. הוא שוב התבלבל.
* * *
רגע, אל תלכו לשום מקום כי אי אפשר לחתום את הקטע הזה בלי לומר כמה משפטים על נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אביטל חן. אי אפשר להיפרד מהר ממי שכיהן שנים כשופט תעבורה בירושלים, ניסה להתקדם למחוזי ונחסם כי לא נמצא מתאים, עקר לבית המשפט לנוער כדי לצבור ניסיון בפליליים, חזר לשלום, ומאז שמונה לנשיא מתנהל כפוליטיקאי הנושא את עיניו לקידום למחוזי.
אי אפשר להיפרד כך מכבודו שישב בדין במשפטה של שרה נתניהו, גילה אמפתיה חריגה כלפי הנאשמת, ניסה להקהות את חומרת מעשיה וספג בתקשורת ביקורת קשה על התנהלותו בתיק הרגיש. כן, הוא הזמין כאילו את החיצים האלה, הוא קנה את הביקורת עליו ביושר, הוא פגע בכבודו ובכבוד המערכת החשובה שהוא מייצג. אין מנוס מהמסקנה הזאת.
זה התחיל לפני זמן רב, כאשר התיק הונח על שולחנו והוא לא שש לנהל אותו. הפתרון מבחינתו היה אחר: הפעלת לחצים כבדים על הפרקליטות ועל הנאשמת להסכים להליכה לגישור פלילי, אף שלקיום משפט כזה יש חשיבות ציבורית אדירה. כבודו ידע, או אמור היה לדעת, שבמשפטים כאלה חשוב להציף את הראיות, לשמוע את העדים המרכזיים, לקבוע מי שיקר ומי לא - לרדת לחקר האמת. כבודו ידע ובכל זאת ברח מהתפקיד שלו.
זה נמשך בלחצים לתיקון כתב האישום, בדחיות של הליכי הגישור עליהם הופקד סגנו של חן, השופט מרדכי כדורי; בחיפוש דרכים שתכליתן אחת: מניעת מצב שבו ייחשף הציבור לאופן התנהלות הבית ברחוב בלפור בהיבט הציבורי והכספי. הורדת רף מעשי המרמה שיוחסו לגברת בכתב האישום המקורי.
הלחצים האלה נשאו פירות: הושגה הסכמה על הגשת כתב אישום מתוקן, עבירת המרמה הומרה בעבירה קלה יותר, היתה הבנה גם בעניין העונש: היא לא תישלח אפילו ליום מאסר אחד. לא ייגזר עליה מאסר על תנאי.
אלא שאפילו בשלב זה, כאשר השופט המגשר השיג את מבוקשו, לא עצר אתמול השופט חן. הוא התנהג כאילו חש חובה לרצות את הנאשמת, הבין לסבלה של המסכנה ("סבלתי מספיק"), הסכים שתשלם את 55 אלף השקלים ב-11 תשלומים (!), כאילו מדובר בחסרת אמצעים, ושבר את השיא בעת כתיבת גזר הדין.
איך עשה זאת? באמצעות שתילת משפט מטעה, כוזב, שאינו משקף את העובדות המוסכמות בין התביעה לסניגוריה: "אין כיום במרחק הזמן את היכולת להבחין בין הוצאות למטרות אלה (אירוח רשמי של רמי מעלה) לבין הוצאות פרטיות, אם היו כאלה".
אין כיום יכולת להבחין בין הוצאות פרטיות לממלכתיות? מה צריכה להיות האמירה חסרת השחר הזאת? על מה מבוססת ההרשעה אם לא על מימון הוצאות פרטיות רבות של ארוחות ממסעדות יוקרה והזמנת שפים לטובת המשפחה המלכותית והחברים שלה? איך אפשר לכתוב דבר הבל כזה? האם כבודו קרא בכלל את כתב האישום המתוקן ומכיר את הודאת שרה נתניהו?
אם לא – יתכבד ויחזיר את המפתחות. אם כן – כלומר מדובר בכוונת מכוון ולא בטעות - מקומו בהליך משמעתי ואולי אף חמור ממנו. על השערורייה הזאת אי אפשר בכל מקרה לעבור לסדר היום. ודאי לא אחרי שהשופט דחה את בקשת הפרקליטות לתקן את השורה הזאת בהכרעת הדין.
