אני מת על יום ירושלים, כי זו הזדמנות לדבר על ירושלים. כמו שאנחנו מדברים על מדינת תל אביב, הגיע הזמן לדבר גם על מדינת ירושלים, והשנה - יותר מתמיד. למה? כי מה שעומד לקרות בקרוב הוא שכל המדינה תהיה מדינת ירושלים - וזו בעיה. כי אם זה יקרה - אפילו הרכבת הקלה לא תוכל לנסוע.

מבחינה דמוגרפית, האוכלוסייה של ירושלים בהווה, דומה לאיך שיראה העתיד של ישראל כולה. כל הנתונים הם של מכון ירושלים למחקרי מדיניות: בירושלים, 40% מהתושבים הם חרדים. ואם נתמקד לרגע רק ביהודים - שליש מהם מגדירים את עצמם חרדים, עוד 20% דתיים עוד 25% מסורתיים במידה מסוימת, ו-20% חילונים. המספרים האלה רחוקים מאוד מאיך שנראית האוכלוסייה הישראלית הכללית, והפוכים לגמרי מהמצב במדינת תל אביב. שתי מדינות, לשני עמים. אבל המספרים האלו מתחילים להזכיר את מה נתוני הגילאים של 0 עד 18 - כלומר את העתיד הקרוב של מדינת ישראל כולה.

להבדלים הדמוגרפיים בין ירושלים לתל אביב יש משמעות כספית. תל אביב היא עיר בעודף, ירושלים עיר בגירעון. רוצים את זה במספרים? בבקשה: במדינת ירושלים, קצת פחות מ-50% מההכנסות של העירייה, הן מארנונה ושירותים מקומיים שהעירייה נותנת תמורת תשלום (נגיד, תכנון ובניה). כל היתר, כלומר הרוב, מגיע מהממשלה. במדינת תל אביב המצב הפוך - שני שלישים מההכנסות של העירייה הן הכנסות עצמיות, ורק מיעוט מהכסף מגיע מהממשלה.

בשתי העיריות - ולמעשה בכל הרשויות המקומיות בישראל - התקציבים הממשלתיים הגדולים ביותר הם של משרד החינוך, ושל משרד הרווחה. אבל בירושלים, יש עוד משהו. משהו מיוחד. מיוחד לירושלים - מענק הבירה. זה סכום של בערך מיליארד שקל בשנה שהממשלה מעבירה לירושלים, כי אחרת היא תהיה בגירעון ולא תוכל לתפקד. לא יהיו משכורות לעובדים, לא יהיה פינוי אשפה, לא יהיו שירותים עירוניים בסיסיים. כי בזמן שמדינת תל אביב עומדת על הרגליים לבד, ואפילו נמצאת בעודף, מדינת ירושלים נמצאת בגירעון עמוק. אגב, ירושלים גדולה פי שניים במספר התושבים שלה מתל אביב, אבל התקציב של שתיהן די דומה - בערך 7 מיליארד שקל. זה אומר שכל תל אביבי מקבל מהעירייה שלו הרבה יותר מכל ירושלמי.

בשלב הזה הייתי יכול לספר איך בירושלים שיעור העוני כפול מאשר ביתר המדינה - גם אצל החרדים, וגם אצל הערבים - ופי ארבעה מאשר בתל אביב - והייתי יכול לספר כיצד קצב הפריון הטבעי בירושלים כמעט כפול מאשר ביתר המדינה - ולספר איך שיעורי התעסוקה של הגברים החרדים בירושלים נמוכים בחצי מהממוצע הארצי - אבל די, הנקודה ברורה. זו בדיוק התמונה שאנחנו לא רוצים להגיע אליה בישראל כולה. זו בדיוק התמונה שבתוכה נמצא את עצמנו אם נמשיך בתרחיש עסקים כרגיל. אסור להמשיך בתרחיש עסקים כרגיל. אסור שמדינת ישראל תהפוך למדינת ירושלים.

אבל, זה לא מספיק. אסור גם שירושלים תישאר מדינת ירושלים. לפחות לא מבחינה כלכלית. ייאמר לזכותו של ראש העיר הנוכחי משה ליאון שהוא עושה צעדים בכיוון. אם תגיעו לירושלים בעוד חמש או עשר שנים, לא תזהו את העיר. חוץ מזה שיהיו כאן כבר שלושה קווי רכבת קלה, יהיו בירושלים הרבה יותר מטרים לתעסוקה ומסחר מאשר היום. מגדלים בכניסה לעיר, איזור הייטק צמוד לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, ועוד.

השאלה היחידה היא - האם זה יספיק? התשובה היא לא. לא משנה כמה שטחי מסחר ותעסוקה עיריית ירושלים תקים, היא לעולם לא תצליח להדביק את קצב הריבוי הגבוה, את שיעורי התעסוקה הנמוכים, ואת שיעורי העוני הגבוהים. וזה כבר לא משהו שנמצא בידיים שלה, זה משהו שנמצא בידיים של הממשלה, ושלנו. אסור שמדינת ירושלים תישאר מדינה ירושלים. ואסור שישראל כולה תעבור ירושלמיזציה.
ולצערי זה בדיוק מה שקורה. במקום להשקיע במנועי צמיחה, הממשלה מגדילה קצבאות לאברכים ומחלקת כרטיסי מזון. במקום לעבור מרווחה לתעסוקה, הממשלה מנציחה מנגנוני סעד שבעתיד יעלו לנו עוד ועוד מבלי שיהיה מי שיממן אותם.

כרגע, ירושלים מקבלת מהמדינה המון כסף כדי לשרוד. אבל אם ישראל כולה תהפוך לירושלים - כבר לא יהיה מי שיציל אותנו מעצמנו.