הסנטימנט הטיפוסי-ישראלי של גלית גוטמן

הסנטימנט הטיפוסי-ישראלי של גלית גוטמן
המגישה לא התכוונה לרמוז שיהודים חרדים מוצצים דם של יהודים אחרים לצרכי פולחן, אך אם היה לה שמץ של תודעה היסטורית - היא הייתה מבינה שיש דברים שלא אומרים | המדד
מחבר המדד עם שמואל רוזנר מחבר המדד עם שמואל רוזנר
Getting your Trinity Audio player ready...
גלית גוטמן
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

יהודי אמור להבין שלא אומרים על יהודים אחרים שהם ״מוצצי דם״. בלי קשר לשאלה מה היהודי חושב – או חושבת – על היהודים האחרים; בלי קשר לשאלה עד כמה הוא – או היא – כועסים עליהם; בלי קשר לשאלה האם תקציב המדינה מיטיב איתם הרבה מעבר לסביר; בלי קשר לשאלה מה הם – היהודים שעליהם כועסים – אומרים בחזרה; בלי קשר לכל אלה, יהודי בעל תודעה היסטורית ותרבותית מינימלית לא אומר על יהודים אחרים שהם מוצצי דם.

בואו לתת ציון לסמוטריץ׳, גלנט, לוין, קיש, ולשאר שרי ושרות הממשלה

בספר שכתבתי כבר לפני כמה שנים, תיארתי את עלילת הדם הראשונה נגד יהודים. ראשיתה בסיור של שומר יערות רכוב על סוסו, ב-25 במרץ 1144. השומר מצא גופת נער. היהודים הואשמו ברצח. מי שגולל את קורות חייו של הנער, נזיר ושמו תומס ממונמות, כתב את גרסתו לאירועים רק שנים ארוכות לאחר הרצח. הוא קבע שוויליאם מנוריץ׳ – במאה ה-12 זו הייתה עיר חשובה מאוד באנגליה – נפל קורבן לטקס פולחן, שבו כמה יהודים מקומיים שיחזרו את טקס הצליבה של ישו.

זהו התיעוד הראשון של פרשת עלילת דם נגד יהודים, במתכונת שחזרה על עצמה פעמים רבות מאז ועד היום. עלילה ראשונה בהיסטוריה ארוכה של עלילות דומות נגד היהודים. ברבות מהן כיכבו נערים צעירים. מויליאם מנוריץ’ בן השתיים עשרה, ועד אנדרי יושיצ’ינסקי מקייב בן השלוש עשרה. יושיצ’ינסקי  הוא הקורבן שעמד במרכזה של עלילת הדם המפורסמת ביותר של המאה העשרים – נגד היהודי מנדל בייליס ברוסיה של 1913.

גלית גוטמן ודאי לא התכוונה לרמוז שיהודים חרדים משתמשים בדמם של יהודים אחרים לצרכי פולחן. אך אם היה לה שמץ של תודעה היסטורית היא הייתה מבינה שיש דברים שלא אומרים. בשיחה שניהלתי אתמול במשדר של קלמן ליבסקינד, שעסקה גם בתקלה של גוטמן וגם ביחס של ישראלים לאנטישמיות באופן כללי, הצעתי למנהלים שלה לוותר על עונש ולהסתפק בכך שתקרא ספר. נאמר, את ״אנטי ג׳ודאיזם״ של דייויד נירנברג, או את ״אובססיה קטלנית״ של רוברט ויסטריך. מן הסתם, אפשר למצוא גם ספרים קצת קצרים יותר, שיעבירו מסר דומה.

ועוד אמרתי, שמה שעשתה גלית גוטמן הוא ישראלי מאוד. וזה מחייב הרחבה והסבר. ישראלים – יהודים ישראלים – איבדו את הרגישות שלהם לאנטישמיות. הם צועקים ״אנטישמיות״ כאשר נוח להם, כאשר מישהו מבקר אותם או את ישראל, בצדק או שלא בצדק (והחרדים הם אלופי העולם בזעקות אנטישמיות), אבל רגישות אמיתית לתופעה הזאת כבר אין להם. החיים במדינת רוב יהודית הקהו את החושים. הרטוריקה הציונית הקהתה את החושים.

גם את זה צריך לומר: בליבו של הרעיון הציוני מקננת דחייה של היהודי הישן, וישנה גם הפנמה של רגשות שליליים וסטריאוטיפים שליליים הנוגעים אליו. כפי שכתב יצחק קונפורטי: ״היהודי החדש של נורדאו ושל הרצל, ואף זה של ז’בוטינסקי… הוא מעין ג’נטלמן יהודי המעורה היטב בהוויית העולם המערבי ונושא ערכים המשותפים לבורגנות האירופית כולה, ערכים כמו כבוד, הדר ואומץ לב״. ובמילים פשוטות: הוא לא חרדי. הוא לא נראה, לא מדבר, לא חושב ולא מתנהג כחרדי. היהודי הגלותי עורר ברבים מראשוני הציונות ״סלידה״, כפי שכתב מיכה גודמן בספרו ״חזרה בלי תשובה״. הציונים ״לא אהבו את היהודים״, כתב. וגם: ״קשה לפעמים להבחין בין רטוריקה ציונית לבין רטוריקה אנטישמית״.

גם אצל גלית גוטמן קשה להבחין בין רטוריקה פוליטית סטנדרטית של התנגדות לכספי חלוקה לחרדים, לבין רטוריקה אנטישמית. היא לא לגמרי אשמה בזה. היא קורבן של התודעה הישראלית שמקהה את החושים המזהים אנטישמיות, משתי סיבות.

סיבה אחת, כפי שציינו, נובעת מהרטוריקה הציונית עצמה, שיש בה הפנמה של כמה וכמה דימויים אנטישמיים. זה ניכר בתיאורים של היהודים כחלשים, מושפלים, כנועים, כל מה שהישראלים רוצים להיחלץ ממנו. ההפנמה הזאת של הסטריאוטיפ היהודי לא נעלמה. ובאופן כמעט טבעי, היא מודבקת ליהודים שהמראה שלהם הכי גלותי – קרי, החרדים.

השנייה – החיים בישראל לא מזמנים ליהודים מפגש קבוע עם אנטישמים, והחושים שיהודים פיתחו במשך דורות רבים שמאפשרים להם לזהות אנטישמי מקילומטר פשוט לא קיימים אצלנו. זה בלט בתגובות הישראליות להתבטאות של אלון מאסק נגד ג׳ורג׳ סורוס. התבטאות שהרבה יהודים באמריקה נחרדו ממנה, אבל כאשר קוראים אותה כפשוטה, באמת לא לגמרי ברור מה הבעיה איתה. האם היא אנטישמית? אני מודה שגם לי קשה לומר בבירור אם כן או לא. סורוס הוא דמות שקשה לחבב, ויש הרבה ביקורת מוצדקת שאפשר למתוח עליו. מצד שני, משהו בדימוי שמאסק השתמש בו מעורר אצל יהודים שחושיהם חדים יותר משלנו את פעמון האזהרה. אולי בנושא הזה צריך לתת ליהודים האלה עדיפות עלינו בזיהוי נכון של התופעה. הנה, כך כתב יאיר רוזנברג ב״אטלנטיק״ על תקרית מאסק: ״ספק אם מאסק נוטר עוינות אישית ליהודים. אבל הוא חובב תיאוריות קונספירציה, ומסלול הקונספירציה קצר ומוביל לכיוון היהודים״. קיבלתי.

האם כל זה אומר שראוי להתייחס בשלווה לדבריה של גלית גוטמן? בהפגנות האופוזיציה של מוצאי שבת היו שלטים בנוסח ״כולנו גלית גוטמן״, שרק מעידים על כך שיש בישראל עוד הרבה יהודים כמותה, עם תודעה היסטורית לקויה. לכל אלה הייתי ממליץ על הספרים שהוזכרו למעלה. ומצד שני, ברור שהמילים שגוטמן בחרה אמנם הריחו מאנטישמיות אבל הסנטימנט שהביעה היה לגמרי פוליטי הוא נתן ביטוי לתחושה של הרבה מאוד ישראלים, שמביטים בתקציב המדינה ונחרדים ממה שהממשלה מוכנה לתת למגזר החרדי. זו הייתה זעקה, שלחרדים לא כדאי להתעלם ממנה. זעקה גסה מדי, בוטה מדי, אבל אמיתית.

כאמור – ישראלים גרועים בזיהוי אנטישמיות, ולכן מוטב שיזהרו בה. הם גם נוטים לשימוש יתר במילה ״אנטישמיות״, שהפכה אצלם – אצלנו – לתואר המודבק לכל מה שלא עולה בקנה אחד עם האמונות או המדיניות שלנו. מי שלא רוצה להעביר תקציב לישיבות הוא אנטישמי, מי שמבקר את התנהלות ישראל בשטחים הוא אנטישמי, מי שסבור שישראל בדרך להיעשות תיאוקרטיה הוא אנטישמי, מי שלא רוצה גרעין תורני בשכונה שלו הוא אנטישמי. אולי כדאי להזכיר שיש עוד אפשרויות. לפעמים המבקרים הם סתם בורים, או טיפשים. לפעמים הם אפילו צודקים.

הפופולריים