שנת 2023 הייתה אמורה להיות שנת הלימודים הראשונה מאז הקורונה שלתלמידות ולתלמידים הייתה הזדמנות אמיתית באמת לשבת וללמוד, בלי הפרעות, מההתחלה ועד הסוף. ואז באו יו"ר ארגון המורים מצד אחד ושרי האוצר והחינוך יואב קיש ובצלאל סמוטריץ' מצד שני ופשוט חירבו את כל ההזדמנות הזאת.
כבר שלושה חודשים שהתלמידות והתלמידים בתיכונים, בי' ובי"א, פשוט נדפקים מכל הכיוונים. מגישים עבודות ומבחנים ולא מקבלים עליהם שום ציון. למה? כי ארגון המורים דורש תוספת של 30% בשכר ומשרד האוצר לא מוכן לתת את זה. המשא ומתן דרדל'ה, בקושי שעתיים בשבוע, ומה הם עושים בתגובה? עיצומים.
כבר שלושה חודשים שמורות ומורים פשוט לא בודקים עבודות ומבחנים. עכשיו תקשיבו, ציונים זה לא הכול, אני מסכים. אבל בכיתות של 30 ומשהו ילדים, הציון על העבודה או על המבחן הוא הפידבק הכמעט יחיד שהתלמידים יכולים לקבל מהמורה שלהם באופן אישי.
כשאין את זה הם צפים, הם לא יודעים מה המצב שלהם. במה הם טובים? במה הם פחות טובים? הולכים קדימה? הם הולכים אחורה? בשביל מה ללמוד בכלל במצב הזה? הנימוק של ארגון המורים זה שהם לא דופקים את הבגרויות בי"ב. אחלה, ומה עם החבר'ה בי' ובי"א? הציונים האלה כבר מתחילים להשפיע על המגמות שהם ייקחו בעתיד, לחלק מהם על הקורסים שהם ירצו לקחת באוניברסיטה. מה, הם לא חשובים?
הייתי מצפה שאחרי חודש, חודשיים, בטח שלושה, שר החינוך יגלה מנהיגות, יגרור באוזן את יו"ר ארגון המורים מצד אחד, את שר האוצר מצד שני, יכניס את כולם לחדר ויגיד: חבר'ה, חמש שעות משא ומתן קדחתני וסיימנו עם זה, לטובת התלמידים והתלמידות.
אבל לא, הוא מתעסק בשאלה אם יהיו יותר לימודי תנ"ך או פחות לימודי תנ"ך, הכאן ועכשיו, המצוקה האמיתית של התלמידים - זה פחות מעניין אותו.
