ייהוד הגליל: הדמוגרפיה ברורה, על כל השאר יש ויכוח

ייהוד הגליל: הדמוגרפיה ברורה, על כל השאר יש ויכוח
בין אם אתם מחסידי השוויון ובין אם אתם מאלה שמזהירים מהפיכת האזור ל"חבל דונבאס הישראלי": על דבר אחד אין ויכוח - הנתונים. פחות מ-15% מתושבי הגליל היום הם יהודים | המדד
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
מעיליא צפון גליל ערבים ייהוד
צילום: מתניה טוסיג, פלאש 90

על דבר אחד אין ויכוח: שיעור התושבים היהודים בגליל ירד מאוד. ירד מכרבע מכלל התושבים לפחות מ-15% מכלל התושבים. כלומר, בגליל יש היום שיעור קטן מאוד של יהודים. מכאן והלאה - הכול בוויכוח.

מתווכים מהי הסיבה שהיהודים עזבו ועוזבים? על האם היהודים מופלים לרעה, או שמא הערבים? על האם מוסדות המדינה מחבלים ביעד האסטרטגי של "יהוד הגליל"? על האם צריך להיות יעד אסטרטגי כזה? על האם יעד כזה הוא יעד ציוני או גזעני? על האם הוא יעד ריאלי?

נסו להיכנס לעומקן של השאלות הללו, ותצאו עם כאב ראש. יש מדיניות של מנהל מקרקעי ישראל, ששר השיכון מגן עליה, וששרים אחרים תוקפים אותה. יש מדיניות שמאפשרת בנייה בישובים ערבים ומדיניות לא זהה לפיתוח בישובים יהודים. יש עניינים של ועדות קבלה, וההגבלות המוטלות עליהן, שלמעשה גורמות לישובים יהודיים להישאר קטנים (כדי לא להסתכן בכניסת מתיישבים לא רצויים, חלקם, אולי ערבים, אבל לא רק ערבים). יש דברים שנוגעים לאיכות סביבה, לעתידה של ישראל כמדינה צפופה. לשאלה האם בכלל צריך לפתח ישובים כפריים, או שמא להתעקש על בנייה לגובה והתיישבות עירונית?

על מה עוד מתווכחים? בין השאר על השאלה האם ועד כמה ישראל היא כבר מדינה נורמלית ונינוחה, שיכולה לאפשר לחבלי ארץ להתנהל על פי כללים של היצע וביקוש, ויכולה לאפשר מצב שבו בחבל ארץ אחד יהיה סוג אחד של אוכלוסייה ובחבל ארץ אחר סוג אחר של אוכלוסייה. או שמא ישראל עודה מדינה שמתנהל בה קרב עיקש, גם אם בדרך כלל לא אלים, על השאלה מי אדוני הארץ, יהודים או ערבים?

במקרה כזה, למדינת הלאום של העם היהודי יש הכרח למנוע דומיננטיות ערבית בחבל ארץ חשוב, שמא יום אחד יתברר שתושביו מבקשים להתנתק ממנה, לארגן לעצמם אוטונומיה. גורמי ימין ישראלים מזהירים ממצב שבו הגליל ייעשה ל"חבל דונבאס" ישראלי. זה האזור באוקראינה שיושב בצפיפות על ידי רוסים, ועל כן נעשה לסלע מחלוקת בין שתי המדינות. הם מזכירים כי בתוכנית החלוקה המקורית, לב הגליל, מנצרת וצפונה עד לגבול לבנון, לא היה חלק מישראל היהודית. מגמות דמוגרפיות עלולות לחזק תביעה ערבית לחלוקת הארץ, לא במסגרת "שתי מדינות", ישראל ופלסטין של אחרי 1967, אלא במסגרת "שתי מדינות" על בסיס תוכנית 1947.

> הצעת החלטה: הציונות היא קשקשנות
> אז מי כתב את התורה? שמואל רוזנר משוחח עם אביגדור שנאן

הוסיפו לכל זה קלחת מבעבעת של פוליטיקה, של אינטרסים מגזריים, של בעלות על קרקעות, של חקלאים ויזמי נדל"ן, של קרבות אידיאולוגיים. קבלו מדיניות שאין בינה ובין קוהרנטיות דבר וחצי דבר. מדינת ישראל לא אומרת מה היא רוצה, ואם היא אומרת, אז אינה פועלת, ואם היא פועלת, אז לא תמיד בצורה עקבית, או לאורך זמן.

צריך להודות, חלק מזה נובע מהעובדה שישראל אמורה להתנהג כמדינת חוק נורמלית, גם כאשר היא מתמודדת עם אתגר לאומי שעוד לא לגמרי נורמל. מצד אחד, היא צריכה לנהוג שוויון אזרחי. מצד שני, התנהלות שוויונית מובילה לתוצאה שמסבכת אותה אסטרטגית. המתח בין מי שאומרים "ייקוב הדין השווה את ההר", לבין מי שאומרים "לעזאזל הדין כי יש לנו אחריות על הישרדות של מדינה" - אינו מתח חדש.

גם הניסיון של כל צד להציג את עמדתו של הצד השני באור שלילי אינו חדש. מגיני השוויון יציגו את מקדמי הייהוד כגזענים חשוכים, בלי להתייחס ברצינות לאתגר המשמעותי שהמצב הדמוגרפי בגליל מציב לישראל. מקדמי הייהוד יציגו את מגיני השוויון כאנטי-ציונים מנותקים, בלי להתייחס ברצינות לתביעה המוצדקת שישראל תקיים שוויון אזרחי כמובטח במגילת העצמאות.

ממשלת ישראל החליטה לנסח מדיניות חדשה שתעמיק את "סבסוד עלויות קרקע ביישובים באזורי עדיפות לאומית, שיוגדרו במצוקה דמוגרפית ו/או ביטחונית". מה תהיה המדיניות הזאת עוד צריך להמתין ולראות. כיצד תיושם צריך להמתין ולראות. האם תעמוד במבחנים משפטיים צריך להמתין ולראות. לממשלות בישראל יש נטייה לקבל החלטות לא חוקיות, ואז להאשים את בתי המשפט בטרפוד המדיניות שלהן.

לבתי המשפט בישראל יש נטייה להתערב בהחלטות אסטרטגיות של ממשלות, לפעמים מתוך הקפדה דקדקנית על עקרונות חוקיים שאינם מתאימים לצרכים של ישראל. הקשיים שבהם נתקלת ישראל בבואה ליישם מדיניות בגליל יהיו קשיים מהסוג שבעטיו פרצה מחלוקת "הרפורמה המשפטית". קשיים שנוגעים לרצון של ממשלה לפעול בלי מחסומים של חוק – וקשיים שנוגעים לנטייה של בית המשפט לבלום מדיניות נדרשת.

ומה יהא על הגליל? מחקר מקיף של מרכז טאוב זיהה כי "בנוף הגליל, חיפה ועכו מגמות ההגירה מנוגדות – יהודים עוזבים אותן וערבים מהגרים אליהן. מגמות אלו תורמות לעלייה בשיעור האוכלוסייה הערבית בערים האלה". הנה, זה מה שקורה בגליל. אגב, במרכז המגמה שונה. בלוד התהליך הפוך – ערבים עוזבים ויהודים מצטרפים.

אז הנה עוד כמה עובדות שאולי אפשר להסכים עליהן:

1. גם ערבים צריכים לגור היכנשהו.

2. ערבים ויהודים לא תמיד מסתדרים ביניהם.

3. ממקומות שבהם יש דומיננטיות ברורה של אוכלוסייה אחת, אוכלוסייה אחרת נוטה לצאת. במילים אחרות: אם ישראל רוצה שיהיו יהודים בגליל, ובשיעור משמעותי, היא מוכרחה לחזק את היכולת שלהם להתגורר יחדיו, במספרים שיספקו להם תחושת ביטחון ושליטה במתחמים שבהם הם מתגוררים.

4. המדיניות הנוכחית לא מתכתבת עם עובדה מספר 3. כלומר, היא צריכה להשתנות. או להשתנות במובן של ויתור על ייהוד הגליל, והשלמה עם מציאות דמוגרפית מאתגרת. או להשתנות במובן של הפניית משאבים והתוויית תוכניות לגליל. זה כמובן לא אומר שצריך לתת לאנשי ההתיישבות הכפרית את כל מה שהם מבקשים. אבל זה כן אומר שצריך לעשות משהו שיאפשר ליהודים לרצות להמשיך לחיות בגליל, ויגרום ליהודים אחרים לרצות לעבור לגליל.

הפופולריים