נבחרת ישראל הצעירה עשתה אמש היסטוריה ועלתה לרבע גמר יורו הצעירות, מוקדם יותר החודש, נבחרת הנוער הישראלית הגיעה למקום השלישי באליפות העולם - אז מה ניתן ללמוד מאותה הצלחה מסחררת? ראשית, ניתן ללמוד שיש כאן כישרון. יש שחקני כדורגל ראויים ואף מעבר לכך וחלק מהיכולות שלהם הן גם מנטאליות. מספיק פעמים החבר'ה הצעירים שלנו – גם בארגנטינה וגם בגאורגיה וגם לפני שנה בסלובקיה (באליפות אירופה לנוער) – הוכיחו כי הם ווינרים שיודעים איך להבקיע את השערים הכי חשובים בדקות המכריעות ואיך לחזור ממצבי פיגור ולנצח משחקים שנראו כבר אבודים.
כעת נשאלת השאלה: מדוע כל כך מעט מכל הטוב הזה מגיע במדי הנבחרת הבוגרת?
יש שיטענו כי קיימים פערי רמות מאוד גדולים בין הנבחרות הצעירות לבין הנבחרת בעיקר ברמת היריבות, ולכן מה שניתן לעשות בגיל צעיר – הרבה יותר קשה לעשות בגיל מבוגר. זה בטוח נכון באופן חלקי, אך לא בטוח שכל התשובה טמונה בסיבה הזאת. ראשית, יש לציין כי עד לפני שנה גם בגילאים הצעירים היינו רחוקים מאוד מלהצטיין. אז אולי באמת נוצר כאן דור (או כמה שנתונים צעירים) מוכשר במיוחד. אך אם להיות כנים, תמיד היו כאן כישרונות. זה לא שהשחקנים הצעירים של היום כל כך יותר מוכשרים מאלה שבעבר.
אז מה בכל זאת עושה את ההבדל?
מן הסתם, המאמן אופיר חיים בהחלט הביא לכאן משהו חדש ומיוחד. גם באליפות אירופה לנוער בקיץ 2022 בסלובקיה, היכן שנבחרתו הגיעה עד למעמד הגמר, וגם במונדאליטו לפני שבועות ספורים בארגנטינה היכן שהיא סיימה במקום השלישי. אבל הנה – הנבחרת הצעירה (עד גיל 21 שזה למעשה עד גיל 23) מצליחה באליפות אירופה ללא אופיר חיים אלא עם גיא לוזון, מאמן שחווה לא מעט כישלונות בשנים האחרונות.
ייתכן כי דווקא ההצלחה הענקית במונדיאליטו לפני זמן קצר כל כך סייעה ליצור עוד הצלחה ביורו בגאורגיה, לפחות במובן של הביטחון העצמי והתחושה שלהצליח זה אפשרי – ועם התחושה הזו גם החבר'ה המעט יותר מבוגרים הצליחו. כמו כן, יש כמה שחקנים צעירים מהמונדאליטו שהצטרפו וחיזקו את הנבחרת הצעירה (המבוגרת יותר) בגאורגיה.
אמש הם עלו למשחק נגד צ'כיה כאשר רק ניצחון יכול לגרום להם להעפיל לרבע הגמר – הישג תקדימי בכדורגל הישראלי. והם אכן ניצחו. למרות שלא הצליחו לכבוש במשך קרוב ל-82 דקות. אך הם לא התייאשו, הם המשיכו לנסות ואף שיפרו את יכולתם ככל שהתקדם המשחק – עד הגמול הגדול בדמות השער הנהדר שכבש בראשו עומרי גאנדלמן מהמסירה הנפלאה של אוסקר גלוך.
אבל הנבחרת הזו לא רק ניצחה את צ'כיה, היא גם סיימה בתיקו 1:1 עם אלופת אירופה המכהנת, אימפריית הכדורגל גרמניה. היא גם עצרה שני פנדלים נגד הגרמנים. כלומר, הווינריות והאופי היה ברשותה עוד לפני הניצחון הגדול נגד צ'כיה. עצם זה שהיא בכלל עלתה ליורו ממחישה שהנבחרת הזו מיוחדת. אז יש לנו נבחרות צעירות מיוחדות. באמת מיוחדות.
איך השחקנים הללו יביאו את הייחוד הזה גם בהמשך הקריירה?
ראשית, חשוב שהם רואים שהם מסוגלים להדהים. הם מסוגלים לנצח גם מעצמות כדורגל ולרשום הישגים נפלאים בטורנירים בינלאומיים מאוד גדולים. זה כבר אמור לתת להם ביטחון לעתיד.
אבל ביטחון זה לא מספיק. צריך יכולת. ובשביל יכולת – צריך לעבוד קשה מאוד. השחקנים הישראלים הצעירים יצטרכו לעבוד קשה אפילו יותר בהמשך הקריירה כדי שיהיה להם סיכוי בכלל להתקרב לשחזר את ההישגים שהם עשו כשהם היו צעירים.
אז נקווה שמוסר העבודה שלהם יהיה שם. ונקווה כי הכדורגל הישראלי גם יסייע להם להתקדם. בשביל זה צריך מאמנים בליגת העל שמאמינים בשחקנים הצעירים. בשביל צריך קברניטי ליגות והתאחדות שמצמצמים את מספר הזרים (כנראה לא יקרה).
ובשביל צריך גם אוהדים ותקשורת שיגלו סבלנות כלפיהם – כי בכדורגל יש לא פחות כישלונות מהצלחות. ומה שחשוב זה לדעת איך להתמודד איתם, כלומר להמשיך לעבוד קשה ולהאמין בעצמך גם כאשר אחרים פחות מאמינים בך או גם כשאתה לא חווה הצלחות. בדיוק כמו בחיים.
