כבר שנים רבות מאוד שהכדורסל הישראלי מתקשה לייצר כישרונות גדולים. נכון שלעיתים נראה כי יש יוצאים מן הכלל – שחקנים כמו דני אבדיה או ים מדר, אבל האמת היא שגם הם פחות טובים מכפי שמשווקים אותם. אין לנו אף שחקן שהוא כוכב בכדורסל האירופי ויש מעט שהם שחקנים לגיטימיים ברמות הללו.
לא סתם הנבחרת שלנו כל כך כושלת בשנים האחרונות ומפסידה משחקים רבים למדינות כדורסל שבעבר היינו מביסים. גם נבחרת העתודה שלנו הפסידה אתמול ב-16 נקודות הפרש לבלגיה.
בלגיה – מדינה שאתם כמעט לא מכירים אף כדורסלן שלה והקבוצות שלה בוודאי לא עשו שום דבר שבכלל מתקרב להישגי הקבוצות הישראליות בכדורסל האירופי במשך שנים. ועדיין, 16 הפרש. ולא סתם 16 הפרש.
תבינו שגם שני הכוכבים של הנבחרת שלנו – דניאל וולף (24 נק', 9 ריב') ונועם יעקוב (12 נק', 8 אס', 7 ריב') לא נולדו או גדלו בישראל במשך מרבית השנים (וולף לא שיחק כאן כלל). אז נכון שנבחרת העתודה שלנו זכתה פעמיים בחמש השנים האחרונות באליפות אירופה, אבל עדיין מעט מאוד ישראלים הופכים לכוכבים אפילו בליגה הישראלית. זה לא קרה עדיין לנועם דוברת ויובל זוסמן, וגם לא לתמיר בלאט או גלעד לוי.
באף קבוצת צמרת בארץ אין ישראלים מובילים. והעובדה ששחקנים כמו נועם יעקב, גלעד לוי, נועם דוברת – וכעת גם גבי צ'צ'אשווילי ויובל זוסמן – ישחקו בירושלים יכולה אפילו לפגוע בהם, כי מרביתם לא יקבלו מספיק דקות למרות שכולם נחשבים לטאלנטים משמעותיים ברמה של הכדורסל הישראלי.
מה עושים כדי לשנות את המצב הזה שלמען האמת נמשך כבר שנים רבות?
בגדול, הכול מתחיל ב-grass roots, בבסיס הפירמידה שצריך לייצר הרבה יותר כישרונות. בישראל, יש לנו בעיה של אתלטיות ולא מעט בעיה של סייז. ויש לנו גם בעיה של טכניקה ושל קליעה. מעט מאוד ישראלים, אם בכלל, מסוגלים גם לחדור וגם לקלוע ברמה גבוהה, כאשר מרבית השחקנים המובילים אפילו מתקשים באלמנט אחד מבין השניים שהכי חשובים במשחק הכדורסל.
כמובן שיש גם אלמנטים חשובים ביותר של מסירה (אין לנו כמעט מוסרים גאונים), קליעות חצי מרחק (אולי יש כמה סבירים, אבל למעשה החשיבות של האלמנט הזה ירדה מאוד בכדורסל המודרני) וכמובן משחק ההגנה (גם כאן אין לנו יותר מדי בשורות גדולות). בקיצור, באלמנטים החשובים ביותר של משחק הכדורסל יש לנו מעט מאוד, אם בכלל, שחקנים שמצטיינים במרביתם או בחלקם. ולכן צריך לגדל כאן שחקנים לגמרי אחרת. צריך לשפר את הטכניקה והיכולות האישית בצורה קיצונית. וכן – צריכים גם לייצר הרבה יותר אתלטים.
הבעיה?
אין גורם שאמון על כך. לכאורה, איגוד הכדורסל היה אמור לעשות זאת אבל ביום-יום האיגוד לא יכול לפתח שחקנים. זה קורה ברמת המועדונים. ושם משחקים בליגות מגיל מאוד צעיר (קט סל כבר בבית הספר היסודי) ואנשי המקצוע פחות נבחנים בפיתוח כשחקנים מאשר בניצחונות ליגה.
הביטו עכשיו בנבחרת העתודה של ישראל. יש שם שחקנים שהם כבר מזמן לא ילדים. הנבחרת הזו היא עד גיל 20. ולמעט וולף ויעקב – שוב, שניהם העבירו שנים לא מעטות בפיתוח שלהם בחו"ל – אין כמעט מה לראות. אף שחקן לא מסוגל כמעט לייצר דבר בהתקפה. ומדובר בשחקנים הכי טובים בכל ישראל.
למעשה, זה יהיה סוג של נס אם נבחרת העתודה שלנו לא תרד לדרג ב' בסוף אליפות אירופה הנוכחית. אבל גם בשתי הנבחרות שזכו באליפות אירופה – ראינו מעט מדי שחקנים שהפכו לשחקני בוגרים משמעותיים שלא לדבר על כוכבים גדולים.
בגדול, אני פסימי. אני באמת לא רואה סיבה לשינוי גדול בתהליך הזה ואף נדמה כי פעם, כשישראל הייתה מדינה הרבה הרבה יותר קטנה, היא עדיין הצליחה לייצר הרבה יותר כישרונות כדורסל מהיום.
