את השיר "הלוואי" כתב אהוד מנור לתחרות קדם האירוויזיון של שנת 1986. בעז שרעבי כתב את הלחן ותאמינו או לא, הם הגיעו למקום האחרון עם נקודה אחת בלבד.
האזינו לקטע המלא מתוך "בחצי היום השישי" בכאן רשת ב
אבל אחר כך גילינו שזה בעצם שיר נהדר. יהודית רביץ ביצעה אותו במופע "פעמוני היובל" ליובל המדינה, ומאז אין מסיבת סיום כלשהי בלעדיו. אהוד מנור מתפלל לשלום והוא נאחז במילותיו של ישעיהו הנביא "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
כך גם יהונתן גפן, כשהפציע הסכם השלום עם מצרים. הוא כתב את "יהיה טוב" ובמרכז השיר, חזר גם הוא לישעיהו, הישר לפרק י"א, שם מספר הנביא כי באחרית הימים "גר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ".
באותו הפסוק בדיוק השתמשה גם נעמי שמר, בשיר "מחר" שבו הבטיחה ש"מחר, אולי בכל המשעולים, ארי בעדר צאן ינהג". כי גם הנביא הקדמוני, כמו הנביאה המודרנית, היה אופטימי חסר תקנה.
אני מדברת על ישעיהו היום כיוון שבמסגרת המסע שלי בחברת הרב בני לאו ומיזם 929, סיימנו השבוע לקרוא אותו. ספר ארוך, 50 פרקים. אבל כשמשוטטים בתוכו רואים איך התהוותה לה כאן תרבות עברית, וכמה השירה והשפה העברית המתחדשת שאבו מהספר הזה.
חברים, התנ"ך הוא של כולם, הרי אי אפשר לחשוד בגפן או מנור שהיו אנשים דתיים. ואם נמשיך במסע הזה שלנו לתוך המוסיקה הישראלית, נגלה כמה הוא מעיין של אוצרות תרבות, גם לכאלה שאינם מאמינים בכלל.
הנה, למשל שנה אחת לפני שיצא "יהיה טוב", כתב דן אלמגור את "שומר החומות". בני נגרי הלחין, להקת פיקוד מרכז עם הסולן יואל לרנר מבצעים והשיר הופך ללהיט ענק. "על חומותיך ירושלים, הפקדתי שומרים" אתם כבר מנחשים או יודעים שזה מישעיהו, מזל שדן אלמגור זכר את מה שלמד לדקלם.
בישעיהו נולדו אינסוף ביטויים כמו: "והיה העקוב למישור", "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות", "שאבתם מים בששון ממעייני הישועה" או "בית יעקב לכו ונלכה" שהפכו להיות ראשי התיבות של תנועת ביל"ו, שחלמה לברוא לעם היהודי מרכז מדיני. וגם ראשי מוסדות כל כך חשובים.
בשנת 1942, כשהתקיימו דיונים במוסדות היישוב ובקונגרס היהודי העולמי על הקמת מוסד זיכרון לאומי לשואה, הציע מרדכי שנהב, חבר קיבוץ משמר העמק, לקרוא למוסד "יד ושם", לפי הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא ייכרת". וכך, מאותו הפסוק ממש, נלקח שם של מכון אחר למחקר השואה "שם עולם", שנוסד בשנת 1998. כשהקימו את המכונים במאה שעברה, משום מה חזרו שני המקימים דווקא אל הפסוק הזה.
סיימנו לקרוא את הספר בשבוע בו נכנס חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. שבוע הבא מתחילים לקרוא את ירמיהו ואני מזמינה את כולם להצטרף, למסע שמחבר את כולנו להסטוריה שלנו כעם, למה שאני מאמינה שעדיין עוד קיים שם, בבסיס החוויה של הדי-אן-איי הקולקטיבי שלנו.
ראיתי השבוע כמה השסע עמוק, כמה אין סבלנות לשמוע את הצד השני. כמה מותשות יש בלבבות של האנשים, וככה אנו נכנסים אל החודש שכל מטרתו לתקן.
אולי לא סתם דווקא עכשו יש פגרה בכנסת. רוצה לומר לשרים ולח"כים, שעכשיו חודש אלול וזה חודש שבו עוסקים בתיקון, בריפוי, בבקשת סליחה. ראינו כבר שישעיהו שייך לכולם, גם לישי ריבו, שהוציא, כשעוד היה זמר צעיר בראשית דרכו שיר נפלא שמדבר על אהבה. "תוכו רצוף אהבה", שמתכתב עם האמונה הגדולה של ישעיהו, שגם כשנעבור קשיים גדולים, ואפילו אסונות, תמיד נוכל להתחיל מחדש, שעתיד הוא "לתת לנו פאר, תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהילה תחת רוח כהה".
אבל גם ישעיהו אומר, ויודע, שלא צריך להגיע אל הקצה. אפשר לעצור לפני. פעם זה לא הצליח לנו, עכשיו עוד יש לנו סיכוי.
