אפשר להתחיל מהסוף: כנראה שאתם לא מרוצים ממערכת החינוך הישראלית. רוב הישראלים לא מרוצים ממנה. אגב, גם רוב האמריקאים לא מרוצים ממערכת החינוך שלהם, כך שמגמה כללית של חוסר שביעות רצון, ממוסדות בכלל, ובתי ספר בפרט, אינה תופעה ייחודית לישראל. הציבור במדינות רבות לא מרוצה מהממשלה שלו, מהמשטרה שלו, מבתי המשפט שלו, מהפרלמנט שלו, מהביורוקרטיה, מבתי החולים, מבתי הספר. כל מדינה והצרות הייחודיות לה, אבל תחושת החמיצות משותפת, מדבקת.
סקר מעריב מצא ש-72% מהורי הילדים במערכת מודאגים "כי יועברו לילדיהם תכנים שאינם תואמים את ערכיהם והשקפת עולמם". זו לא שביעות רצון אמיתית מהמערכת, זה תוצר של הרגע המסוים שאנחנו נמצאים בו. אפשר לצפות ששנת הלימודים הקרובה תהיה שנה מתוחה. הורים ישבו על קצה הכיסא ויגיבו בעצבנות לכל רמז של תוכן חינוכי שלא מתאים להשקפות המעודכנות של המחנה שהם שייכים לו.
עוד רגע זה יתחיל. האם מורים מדברים "על זה" בכיתות? מה הם אומרים "על זה"? ואיך הם מתמודדים "עם זה" בכיתות? בדרך לשנת הלימודים, ישראל מרוכזת בעצמה, אובססיבית, נרקיסיסטית, נקמנית וקטנונית. ישראל שוכחת שלבתי הספר יש תפקיד חשוב: ללמד עברית, מתמטיקה, היסטוריה, תנ"ך ואנגלית. אולי זה הזמן להתרכז בעיקר בזה, ולא לנסות להתמודד עם הדבר ההוא, שאין דרך לצאת ממנו בשלום. אולי – אבל קשה לזהות נכונות למהלך כזה. מהלך של ניטרליזציה של המערכת, כך שאפשר יהיה לעשות ממנה אקווריום שמבודד את הרעשים שבחוץ, ולא כלי נוסף להדהוד שלהם.
כמובן, אף אחד לא רוצה להתרכז בדבר הזה. במחנה הקואליציה יש שמזהים הזדמנות לעדכן את סדר היום החינוכי, להעמיק את הזהות היהודית, לנטר ולבלום שיח פרוגרסיבי. במחנה האופוזיציה יש שמזהים הזדמנות הפוכה: לנער את בתי הספר מהתכתיבים של משרד החינוך, לבצע השתלטות עממית, מקומית, על סדר היום. הורים מודעים חזקים יותר ממשרד החינוך. במקומות שיש בהם הרמוניה יחסית של עמדות, אפשר יהיה לוודא ששר החינוך יואב קיש נשאר רחוק מהעין, ורחוק מהכיתה. חכו חכו, אם יעלה בידו של שר החינוך להדיח את יו"ר יד ושם, דני דיין, תוכלו לצפות במחזה הזוועה של בתי ספר ישראלים שמחרימים את יד ושם. נשמע מופרך? אפשר לקוות שקיש ייכשל בניסיון העלוב הזה, ולא ניאלץ לצפות במחזה הזה בפועל.
השבוע שוחחתי עם פרופסור יהודה פרל מקליפורניה. הוא אחד ממדעני המחשב החשובים בעולם, זוכה פרס טיורינג, המקביל לפרס נובל בתחום שהוא עוסק בו (שאין בו פרס נובל). פרל גדל בישראל, למד בישראל וזוכר למוריו ביסודי ובתיכון ובטכניון חסד נעורים. הוא בן לדור ישראלי שזכה למורים שאין כמותם עוד, אמר. הטרגדיה של היהודים באירופה הבריחה לישראל אלפים רבים של אנשי אקדמיה מיהודי גרמניה, שלא יכלו למצוא משרות אקדמיות באוניברסיטה הקטנה של ימי טרום המדינה והתפרנסו מהוראה בבתי הספר. הם ידעו, אמר לי, שכבר לא ייכנסו למעבדות. את החלום האקדמי-מדעי שלהם הגשימו באמצעות תלמידיהם. באמצעות פרל. איפה זה ואיפה החינוך הישראלי של היום?
אלפים רבים של עובדי הוראה מנסים להחזיק אותו בציפורניים. אבל קשה להם מאוד. המערכת תזזיתית. ההורים תובעניים. הילדים לא ממושמעים. הכיתות גדולות. במקומות שיש בהם אוכלוסייה בעלת אמצעים, מודעת ושאפתנית, החינוך מתקיים מחוץ לבתי הספר. הוא מתקיים באמצעות מורים פרטיים, חוגים, קורסים באוניברסיטאות. בתי הספר מספקים את המסגרת החברתית וקובעים מה צריך ללמוד כדי להצליח בבחינות. הלמידה עצמה נעשית במידה רבה מחוץ לכתלי הכיתות.
דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציג את הפער הבא ב"הוצאות עבור חוגים, שיעורים פרטיים ומבחנים". 36 שקלים בחודש לתלמיד בחמישון ההכנסה התחתון – 315 שקלים בחודש לתלמיד בחמישון ההכנסה העליון. פי עשרה.
והנה דבר אחרון שנאמר עליו: החינוך בישראל אינו מנוהל. מצד אחד, משרד החינוך גדול, חזק, וכאילו שולט. מצד שני, הוא לא שולט בשום דבר. הוא מסורבל, פזרני, שגעוני. מצד אחד, בתי הספר אמורים להיות כפופים למשרד החינוך. מצד שני, בתי הספר הטובים הם אלה שיכולים פחות או יותר להתעלם ממנו, ולעסוק בשלהם. זה חינוך שלא נותן מספיק כוח למערכת המרכזית לנהל אותו – ולא נותן מספיק כוח למערכת המקומית לנהל אותו. זה חינוך שלא יודע להציב יעדים ברורים לטווח ארוך ולעמוד בהם.
להורה הישראלי שמאמין במערכת חינוך ממלכתית, אבל מתעקש להכין את ילדיו לחיים, המערכת מציבה דילמה: אם ייצמד לממלכתיות – החינוך כנראה לא יהיה מוצלח. אם החינוך יהיה מוצלח – כנראה שהוא לא יהיה מיושר לאידיאל הממלכתי. כלומר, המערכת מבקשת מההורה לבחור בין טובת ילדיו לבין המעשה האידיאולוגי הנכון. אם מחפשים אנלוגיה, אולי החינוך שלנו הוא כמו הלינה המשותפת בקיבוצים של פעם – טוב לאידיאל, רע לילדים. מה קרה ללינה המשותפת אנחנו יודעים. גם מערכת החינוך הממלכתית בדרך לשם. הורים שיש להם יכולת, שיש להם מודעות, יבחרו בילדיהם.
