כך שרדתי את "ברנינג מן"

כך שרדתי את "ברנינג מן"
כשסופות החול פגשו טפטופי גשם: יגאל רביד מסכם השהות הדרמטית בפסטיבל
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
יגאל רביד ברנינג מן
צילום: ללא

שלושה ימים אחרי שהצלחנו לצאת מהאירוע, זו התמונת מצב שאני שומע מאלו שהיו איתי ב"ברנינג מן" 2023 ושרדו כדי לספר. נגיד מראש שלא היה ממש נורא, אבל הרכוש של רבים שרד פחות. גם בסוף השבוע הזה תקועים במדבר הייחודי הזה, שעוד נסביר עליו, אלפים רבים של פריטי ציוד ורכוש שננטשו או פשוט אבדו. ממכוניות וכלי רכב מכל הסוגים, אוהלים ובתים ניידים, אריזות ומיכלים מכל המינים, תיקים וקופסאות, ובמיוחד אלפי זוגות אופניים שהפכו מזמן לסימן ההיכר של הפסטיבל. כלי שהוא לא רק נוח, אלא חובה לצורך התניידות במרחבי בלק רוק סיטי. מי שניסה להמשיך ולהתנהל בחול הרטוב על גבי אופניים רגילים או חשמליים מצא את הגלגלים מתיזים בוץ עקשני לתוך הכנפיים והשרשרת, עד שסותם אותם ללא אפשרות לזוז. כשיכולת העבירות ברגל הייתה גם היא מוגבלת, נאלצו רבים לנטוש את הכלים הללו, אליהם נוספו השנה גם קורקינטים וסקייטבורדים ממונעים.

ואכן בקבוצות השונות מתנהל ביממות האחרונות דיון ער והמלצות איך לחלץ ציוד ומטען שננטש מאחור, בעיקר כלי רכב מהיקרים ביותר שבעליהם ניסו להתחכם ולהימלט, בשלבים שונים של מצור הבוץ. רוב המקרים הסתיימו בהתחפרות קשה. מי שהבין את המצב ולא זז עד שהתנאים אפשרו זאת - ניצל.

יגאל רביד ברנינג מן

אז מה קרה שם שהעמיד את אמריקה כולה במצב הכן בסוף השבוע האחרון, עד שהנשיא ביידן בעצמו ביקש לשמוע מיועציו אם יש תוכנית חירום לחילוץ כ-80 אלף המבקרים ואנשי צוותי המנהלה והחירום ששהו באזור בעת השיטפונות? האתר עצמו, כשעתייים נסיעה צפונית לעיר רינו שבצפון-מערב מדינת נבדה, נבחר לא במקרה. זו בקעה שטוחה שנקראת "בלק רוק סיטי", למרות שאין שם שום רוק, לא סלעים, לא אבנים, לא צמחיה, לא בעלי חיים - כלום ושום דבר. תופעת טבע גיאולוגית ייחודית של משטח חולי שהיה פעם אגם שייבש במרוצת הדורות, על פני 30 מייל רבועים, עגולים ליתר דיוק.

בחורף יורדים גשמים מעת לעת. המים מתייבשים בעונת האביב והקיץ ויוצרים את השכבה העליונה הקשה והסדוקה, כר אידיאלי לפסטיבל מעין זה. כך סברו הוגי ה"ברנינג מן" בתחילת שנות ה-90, כאשר לארי הארווי וחבריו, שייסדו את האירוע בסן פרנסיסקו ב-1986, חיפשו מקום שיוכל לחבר אותם לטבע, ועל הדרך לא יגביל את מספר המשתתפים.

ב-30 שנות הפסטיבל שמתקיים בשבוע האחרון של אוגוסט ועד חג העבודה ("הלייבור דיי"), מעולם לא קרה שום דבר אפילו קרוב לזה. הנוף המדברי מרהיב ומהפנט כשמפזרים על פניו יצירות ומיצגי אומנות שונים: "האיש" המפורסם, שמהווה נקודת ציון בולטת בלילה, המקדש המרגש לזכר יקירים שהלכו לעולמם והמון משאיות סאונד ורכבי אומנות שיוצרים בליל אורות ורעשים שמרעידים את המדבר ביום ובלילה. האופניים המוארים והאנשים היפים המקושטים בעשרות אלפים, יוצרים תמונה שכל אחד חייב לחוות לפחות פעם בחיים. כן, למרות המחירים. ולא בגלל המסיבות והשמועות על סקס חופשי כמו בימי ההיפיס.

אבל זה יכול להיות מאוד קשוח, עם חום כבד ביום, כפור בלילה והתמודדות מתמדת עם סופות חול ואבק קשות, שלא מתאימות לכל אחד. זה קרה גם בשבוע שעבר בעוצמות שזקני הברן לא זוכרים ובתדירות גבוהה, כולל ובמיוחד בלילה שלפני המבול הגדול, כשהחול במעופו פגש טפטופי גשם הולכים ובאים. התופעה הזאת יצרה גולות חול שפגעו באנשים, במיוחד באזור ה"פלאייה" הפתוחה והרחבה, שם אין טריילרים, כלי רכב וביתנים שיגנו על המבלים. זה היה מטורף. הרגע שבו ממש סבלתי. כשביום שישי החלו גשמי זעף שהלכו וגברו, נכנסה לאט ההבנה שזהו אירוע אחר מהרגיל. מאחר ואין מערכת הודעות או כריזה מסודרת, ואין באמת קשר סלולרי אלא אם הולכים לחפש כזה במקומות ייחודיים כמו מרכזי חירום ומנהלה, כשהליכה כרוכה בשקיעה מתמדת בבוץ טובעני, החל סוג של כאוס. רובו, אגב, פסיכולוגי, בגלל ההפתעה וחוסר הידיעה מה עושים.

השיעור הראשון היה התמודדות עם חרושת השמועות והפייק ניוז. גם כשכבר הגיעו הודעות מסודרות באמצעות תחנת רדיו מאולתרת שפועלת שם, ככל שנקפו השעות והגשם לא פסק, הלכו והחריפו נבואות הזעם - "אנחנו תקועים עכשיו לימים ארוכים, כל אחד לעצמו, אולי שבועות". מי יודע איך ומתי הכול יתייבש כשמערכת גשם נוספת צפויה להצטרף למשקעים הכבדים שכבר ירדו. "משבר הומניטרי, מגפות, התפרצות אבולה", לא פחות. כשדפדפתי בדיווחי החדשות בזמן אמת, היה מוזר להיות חלק מהאירוע. אבל היה עוד יותר מוזר לראות מלב הסערה מה כלי תקשורת מכובדים בארה"ב ובעולם כולו מרשים לעצמם לספר. "הרוג ועשרות נפגעים", "מצור, אימה, פחד". כן, בחור אחד מת בכלל לפני הסופה, כנראה משימוש לא נכון בחומרים כאלו ואחרים. זה קורה למרבה הצער כל שנה.

היה קצת לא נעים להתבוסס בבוץ, היה פחות נעים לדעת או לא לדעת מתי תהיה תנועה חופשית. אבל השיעור השני היה מציאות חדשה: קהילת הברנינג מן, אנשים מיוחדים באמת, לא נשברה. בתוך המחנות השונים שמרכיבים את העיר הזמנית, נוצרו מסיבות בתוך מתחמים סגורים, וגם בחוץ, ברגע שפסקו הגשמים. אנשים ריקדו וקיפצו.

מי שאיבד את נעליו או מגפיו, וגם מי שניסה להציל אותם, כרכו שקיות ניילון ופלסטיק מאולתרות או עם סרט הדבקה סביב קרסוליהם. תמונות שהזכירו מראות משתי מלחמות העולם. וגם זה היה פתרון זמני, כי כדי להיכנס למקום מוגן שבו תלך לישון, תיאלץ להיפרד מהג'יפה שעוטפת את רגליך, וגם זה במאמץ.

בשבת בערב הלכתי למרכז חירום קרוב כדי להשתמש בווייפיי לשליחת דיווח לכאן חדשות. זאת הייתה פעם ראשונה ואחרונה שעמדתי במקום אחד. בלי ששמתי לב, שקעו הרגליים באדמת הלס הרטובה שיוצרת תחושה של חימר, או מלט רטוב. כשרציתי להמשיך, נאלצתי להיפרד מנעל שטח כבדה אחת, ואחר כך לחלץ אותה בכוח מן האדמה.

השיעור השלישי היה מההירתמות של אנשים לעזור אלו לאלו. מצרכים ומזון הפכו להיות נחלת הכלל, לפחות הכלל לידך שנגיש לך, כולם נתנו וקיבלו מה שאפשר. יכול להיות שההסתכלות שלי קצת יותר סובייקטיבית, כי היינו חבורה שרובה ישראלים. אבל עקרונות הברנינג מן כוללים הענקה, שיתופיות, הכלה ותמיכה.

בשבת נפוצה הידיעה שמספר ידוענים, בהם הבדרן כריס רוק, לא התעצלו וצעדו שמונה קילומטרים לכביש הכניסה החסום, שם נאספו על ידי כלי רכב. כמה מחברינו החליטו לעשות זאת אור ליום ראשון עם מה שיכלו לקחת בתיקים. בשעות האלו חובבי סרטי היסטוריה ואסונות לא יכולים היו שלא לערוך השוואה לשיירות פליטים בתקופות אחרות, נעימות פחות.

ניסינו לצאת עם הקרוואנים שלנו בהמשך היום. אבל אחרי שהראשון נתקע, ויתרנו. אבל לא ממש. ערכנו סיור בגשם שחזר ומצאנו דרך יחסית בתולית, כלומר שכלי רכב טרם חרשו לעומק, ושעקפה את הברנינג מן מלמעלה. כך יצאנו ביום שני בשיירה "מאובטחת" ששומרת על קשר עין בהיעדר אמצעים אחרים.

לסיכום, הביקורת על הברנינג מן לא קשורה לאירוע הזה, אלא למה שהפך אותו לפסטיבל של בעלי יכולת, רובם מתעשיות הטכנולוגיה, מאסקים וצוקרברגים שמגיעים עם "גלאם קמפינג" מפוארים במטוסים פרטיים ושפים אישיים. בתחילת הפסטיבל השנה הפיצה אדריאנה ג'ונס, עיתונאית שמפרסמת כל שנה עלון בלתי-תלוי, במה מה שהיא כינתה גיליון אחרון בהחלט, את האמור: "אני עוזבת אחרי 30 שנה. נמאס לי, ולא רק לי". היא מתנה את הסיבות, ששמענו גם מאחרים.

המחיר. כרטיס כניסה ודמי הצטרפות ל"קמפ" כולל מסים והיטלים שמגיעים לאלף דולר. אמצעי מחיה, מזון, לינה, הגעה, התניידות ודלק, כל זה מביא את הבליין הממוצע להוצאה התחלתית של עוד 2,000 דולר. וזה בתנאי מינימום. חברות השכרת הטריילרים והקרוואנים גוזרות קופון שמן בימים הללו, ומי שמגיעים מחוץ לאזור, כמו ישראלים רבים למשל (2,000 לפי הערכות), נאלצים לכלול בסיפור גם כרטיסי טיסה, ולינה לפני ואחרי. כאן מדובר על 6,000 דולר ל"יחיד בחדר זוגי". לא בסדר, אומרת רוברטס, כמו גם בעלי דעה רבים נוספים. לפני 30 שנה כרטיס עלה 40 דולר, וגם אם התאמצת, לא בזבזת עוד 100 דולר. אפשר להשוות גם לפסטיבלים אחרים. רוצה ברנינג מן? תשלם. והרבה.

האם זה הפך מגרש משחקים לפריווילגים בעלי אמצעים? כנראה שכן. למה? כי הם יכולים. עובדה. רואים בעין. גם הפרופיל האתני, שמבחינים בו מייד, הוא יותר מ-90% ציבור לבן ומטופח. לא באמת חתך של אוכלוסיית אמריקה והעולם. גם כלי הרכב הפרטיים שרואים בין קרוואנים שכורים הם לא בין הזולים. ההשקעה באאוטפיטים ואביזרים לא מביישת אופנת עילית.

נקודה שנייה וחשובה לטעמם של המבקרים היא התרחקות האירוע מהערכים שליוו אותו שנים רבות. החל במנגנון גדול, מנופח, נהנתן ובזבזני, תוך ניצול מעוטי יכולת שרוצים להגיע כ"מתנדבים". כלומר, פועלים שחורים ועבדים בחינם. שום דבר שמזכיר ערכי שמירת הסביבה וקיימות שהברן מטיף לו כל השנים: שריפות גז ודלק בכל מהלך הפסטיבל מסתיימות בשריפת המוצגים כולם, מין טקס פגאני מוזר שאף פעם לא הבנתי. עשרות אלפי כלי רכב שמגיעים לפנינת המדבר ושורפים דלק כל השבוע בגנרטורים, ואפילו כלים חשמליים שבעיר הגדולה נחשבים סביבתיים וידידותיים, נזקקים לדלק באותן נקודות עגינה שבהם הם נטענים.

לבסוף, איש לא מקיים ממש את הכלל לא להשאיר דבר, מחפצים ועד לכלוך. אתה אמור גם לקחת את הזבל שלך איתך. זה לא ממש קורה, בטח לא השנה.

האם נחזור בשנה הבאה? תשאלו אותי אז, או לפחות כשרגליי הנפוחות יחזרו למידה שבה אני קונה נעליים. הייתי עם אנשים אהובים, והיה לי כיף. על מה הצטערתי? האמת, על מכוניות האומנות Art Cars שבעליהן הופכים אותן ליצירות מושקעות ועוצרות נשימה. הגשמים כילו אותן ראשונות. גם את רבים ממיצגי האומנות והיצירות. אבל היי, השנה הם נהרסו במים ולא באש. האיש הבוער גם יודע להיות רטוב. כמו החיים עצמם.

הפופולריים