בשעת מלחמה, לא קל להתעניין במי שרחוקים מכאן, במצוקות ובפחדים שלהם, גם אם יש קשר בין המצוקות שלהם למצוקות שלנו. בכל זאת, ננסה, נתעניין לרגע קצר ביהודי העולם, ובאופן ממוקד באלה של ארצות הברית. זו קהילה גדולה, כמו זו של ישראל, וגם היא מפוחדת. כמובן, מצבה המיידי טוב יותר. היא לא תחת סכנת טילים ולא מתכוננת למלחמה. אך הקרקע מתחת לרגליים לא לגמרי יציבה. יש את הדאגה למה שכאן ולשלומה של ישראל. יש את הדאגה למה ששם – הם עצמם. הם חשופים לדיווחים על זוועות, לוויכוח אמריקני על היקף ומהות התמיכה בישראל. הם חשופים למתקפות של שונאי ישראל, שמוצאים בהם מטרה נוחה.
> עד כמה אתם מרגישים בטוחים? בואו להשיב לשאלון המדד על המלחמה
בשבוע שעבר, המכון למדיניות העם היהודי ערך סקר בקרב יהודי ארה"ב, שהוצג גם לגורמי ממשלה וצבא בישראל. יש בו חדשות מעודדות: התמיכה בישראל בקרב היהודים גבוהה מאוד. נכון, יש פה ושם גם קולות של ביקורת, אפילו חריפים, שלוכדים את תשומת הלב. אבל ראוי להבדיל בין מיעוט רעשני לבין רוב נחרץ. רוב יהודי שתומך בישראל, עוקב מקרוב אחר החדשות היוצאות ממנה, יודע שהאלימות היא ביוזמת חמאס. לרובם, המלחמה היא זרז להתקרבות לישראל. כך אמרו בסקר כ-60% מהמשיבים שהגדירו את עצמם "מאוד ליברלים" וכ-80% ממי שההגדירו את עצמם "שמרנים" או "מאוד שמרנים".
את תגובתם הרגשית למלחמה הם מתארים כ"חרדה" ו"כעס". בקוטב הליברלי, הנטייה היא לחרדה. כלומר, זה הכיוון של רוב היהודים. בקוטב השמרני יותר הנטייה היא לכעס. החרדה היא לישראל כמובן. חלק מביטחונם העצמי של היהודים נובע מהקשר לישראל, מדינת יהודים חזקה ומשגשגת. אם מדינת היהודים נחלשת, גם הם נחלשים. אם מדינת היהודים בסכנה, כל היהודים בסכנה. כל היהודים צריכים להעריך מחדש את מצבם כקהילה קטנה בעולם גדול. ושלא כמו היהודים בישראל, שיש להם שליטה מסוימת על גובה הלהבות ועל התפתחות המשבר – הם יכולים לתקוף, להגן, להתנגש עם חמאס ולקבל החלטות. היהודים בארה"ב מושפעים ממשבר שאין להם שליטה ממשית עליו. גורלם מותנה במידה מה בהתפתחות של המשבר, אך את ההחלטות כיצד המשבר יתפתח לא הם יקבלו.
ולא, זו לא הצעה לנהל את המשבר כך שיענה על הצרכים של היהודים באמריקה. ברור שאת המשבר צריך לנהל על פי צורכי הביטחון של ישראל. מצד שני, חשוב לדעת שזה מצבם. שגם להם יש איתנו ברית גורל, גם אם אינה חזקה כברית הגורל המשותפת ליהודים בישראל (ולכלל הישראלים). מה שקורה לנו משפיע עליהם. אתמול נרצחה בדטרויט נשיאת בית כנסת יהודי. עוד אין דרך לדעת אם המניע אנטישמי, אבל המחשבות רצות בראש של כלל היהודים – אולי כן, אולי זאת הסיבה, אולי זאת המלחמה. בכל פעם שישראל נלחמת עולה שיעור התקריות האנטישמיות גם באמריקה, שלא לדבר על המתקפות ברשת, שלא לדבר על מה שקורה בקמפוסים.
בימים האחרונים מתנהל באמריקה, לא רק היהודית, דיון סוער על מה שקורה בקמפוסים. על העובדה שלא מעט מרצים וסטודנטים מתקשים לזהות את התוקפן, את הרצחן, בסיפור שלנו. רק קצהו של הוויכוח האמריקאי מחלחל לתודעת הציבור הישראלי, כי עם כל הכבוד, יש לנו דאגות יותר גדולות מכמה פרופסורים חכמים בעיני עצמם שתומכים בחמאס. אבל לסטודנט היהודי בהרווארד או בקורנל אין דאגות יותר גדולות. לסטודנט היהודי החיים בקמפוס הם חייו. ואם נעשו מפחידים, או לא נעימים, או מסוכנים – בגלל מה שקורה אצלנו – אז גם תחת רגליו האדמה רועדת.
רק מיעוט מיהודי אמריקה מרגישים שהמלחמה לא משפיעה על ביטחונם האישי. כלומר, על היכולת שלהם לקיים חיים בטוחים במקום הבטוח שהם חיים בו. מקרב היהודים המחוברים יותר לקהילה היהודים ולישראל, מי ששייכים לזרם דתי, מי שמגדירים את עצמם יהודים לפי דת, מי שאומרים שיש להם קשר חזק לישראל, הרוב הגדול מאוד מרגישים שהמלחמה משפיעה עליהם. הנה, זה נתון מעניין: מקרב מי שאומרים שהם בכלל לא קשורים לישראל, רק מעט יותר ממחצית מהיהודים מרגישים שביטחונם נפגע. זה הרבה, אבל פחות מאחרים. כי מקרב מי שאומרים שהם כן קשורים לישראל (קצת או מאוד), יותר מ-80% מרגישים שביטחונם נפגע. וכמובן, זה נתון מעניין וגם מטריד.
האם מוטב ליהודים בארה"ב להיות פחות קשורים לישראל כדי להרגיש יותר בטוחים? צריך לומר ביושר: גם על זה אנחנו נלחמים. כלומר, כאשר ישראל מנהלת את המערכה בדרום ובצפון, היא מנהלת מערכה מקבילה גם על ליבם, תודעתם והזדהותם של יהודי צפון אמריקה. כבר שבעה עשורים ויותר שישראל תופסת מקום מרכזי בתרבות של יהודי אמריקה, יסוד חשוב של הזדהות עם העם וגורלו. את המקום הזה קנתה במאבק, בדם. את המקום הזה תפסה כאשר היהודים הבינו שישראל היא מרכז תוסס וחיוני של חיים יהודיים. מרכז חזק, שיש לו עתיד. שאפשר להישען עליו.
ליהודים בישראל יש צורך חיוני להרגיש שהמדינה שלהם חזקה מספיק, איתנה מספיק כדי לשרוד בסביבה עוינת ורצחנית. גם ליהודים באמריקה יש צורך חיוני כזה. הם אמנם לא חיים כאן, אבל את עתידם הם מעצבים תוך כדי התכתבות מתמדת עם מה שקורה כאן. ולכן, גם להם קשה עכשיו. לא קשה כמו שקשה לנו. לא מסוכן כמו שמסוכן לנו. לא כואב כמו שכואב לנו. ובכל זאת – יותר מכפי שהיה.
