תקופת המתנה: אמון גבוה בצה"ל ונמוך ברה"מ

תקופת המתנה: לציבור יש אמון גבוה במפקדים ונמוך בראש הממשלה

תקופת המתנה: אמון גבוה בצה"ל ונמוך ברה"מ
מסקר חדש עולה כי לציבור אמון נמוך בראש הממשלה, ואמון גבוה במפקדי הצבא
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel

המתנה היא אתגר קשה. מלחמה, כמובן, היא אתגר קשה עוד יותר - אבל גם בהמתנה לא צריך להקל ראש. היא קשה לחיילים, שמחכים להיכנס לקרב. היא קשה למפקדים, שצריכים להקפיד על שגרה ולא לתת למתח להתרופף. היא קשה לאזרחים, שלא יודעים למה הם מחכים -  וגם לא יכולים לדעת, כי בדרך כלל הסיבות להמתנה אינן מסוג הסיבות שאפשר לחשוף לציבור. ההמתנה קשה גם להנהגה, שנמצאת תחת לחץ מכל הכיוונים להחליט כבר.

עד כמה אתם סומכים על המפקדים והחיילים? בואו להשיב לשאלון המדד על המלחמה

לכל תקופת המתנה מאפיינים אחרים, כמובן, ואין דומה המתנה 2023 להמתנה 1967. ובכל זאת, בחינה של מה שדומה היא תרגיל מעניין. שלושה השבועות שלפני מלחמת ששת הימים זכו לתואר ״ההמתנה״. למה בדיוק המתינו? לכל מיני דברים. לא מעט קשורים לממשל האמריקאי, של הנשיא לינדון ג׳ונסון. הנה, גם זה מעלה קווים של דמיון. כמו ג׳ו ביידן, ג׳ונסון היה נשיא דמוקרטי קשוח, ניצי, מהסוג שכבר לא נשארו ממנו הרבה היום. כמו ג׳ו ביידן, גם ג׳ונסון היה ידיד אינסטינקטיבי של ישראל, מאוהדיה הגדולים. כמו ביידן, היו לו הרבה מאוד שיקולים מלבד הידידות הזאת. שיקולים של יחסים עם עוד מדינות, שיקולים של המלחמה הקרה, שיקולים של פוליטיקה פנימית, של ויכוחים פנים ממשליים. כמו ביידן, עיכב את ישראל בחצאי בקשות, רבעי לחצים, תשובות מעורפלות.

״חיוני הדבר שישראל לא תנקוט כל פעלה צבאית מקדימה, שתטיל עליה את האחריות לפתיחת מעשי איבה״, כתב הנשיא ג׳ונסון במברק שנמסר לראש הממשלה על ידי השגריר האמריקאי וולורת ברבור. ישראל כמובן לא היתה התוקפן. המצרים הם שהחלו מהלך תוקפני בסגירת מיצרי טיראן, בהכנסת כוחות, בסילוק משקיפי או״ם. הממשלה התכנסה ובהצבעה לא פורמלית התברר שיש שיוויון קולות: תשעה בעד מכה מקדימה, תשעה בעד המשך המתנה. למה ממתינים? לאמריקאים. הם הבטיחו שיעשו משהו. ״יש לי יותר בטחון בהבטחות האמריקאים מאשר ביכולתנו לשבור את יכולת הצבא המצרי״, אמר השר משה חיים שפירא. אמירה שנשמעת בדיעבד חלולה, עלובה. בתווך, קרוע בין מחנות – כפי שכתב מיכאל אורן בספרו ששה ימים של מלחמה – ניצב אשכול. ״ראש הממשלה סקר את החסרונות והיתרונות של המצב… סירובו לבטוח בג׳ונסון מול הצורך של ישראל ׳להראות לג׳ונסון שאנחנו הטובים׳״.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו נתון בתווך הזה. כמו משה חיים שפירא, בטחונו בצבא מוגבל (נחום ברנע ורונן ברגמן הרחיבו על כך הבוקר). כמו אשכול, הוא נאלץ להתחשב בנשיא אמריקאי אוהד, אבל עם דרישות. כמו זלמן ארן בשעתו, אולי גם הוא חושב ש״המלחמה לא תברח״. למי שלא היו בסוד ההתלבטויות, זו היתה תקופה קשה. ״את המוני האזרחים שלא היו מעורבים באותם משחקי כוח, אפפה חרדה מאכלת״, כתב אורן. הם בנו מקלטים, חפרו תעלות, מילאו שקי חול. התחושה הייתה ״של אסון ממשמש ובא״, אולי עד כדי ״הפקרת היהודים לשואה נוספת״.

כמו לאשכול, גם לנתניהו יש בעיה עם הציבור. המקור שלה שונה, אבל התוצאה דומה: אמון נמוך למדי במנהיג המדינה ברגע קריטי של ערב מלחמה. סקר של המכון למדיניות העם היהודי שבחן את רמת האמון בו ובמפקדי צה״ל (הסקר נערך באמצעות אתר המדד ונותח על ידי פרופ׳ קמיל פוקס), מעלה שבלי קשר למה שראש הממשלה חושב על המפקדים, לציבור יש אמון בהם הרבה יותר מאשר בו. למעשה, רק תומכי שתי מפלגות עוד נותנים בו אמון רב – תומכי ליכוד ותומכי ש״ס. וכדי שיהיה ברור, בישראל יש היום הרבה פחות תומכי ליכוד מכפי שהיו לפני שבועיים. כלומר, מעגל האמון בנתניהו הצטמצם גם מפלגתית וגם כמותית.

רמת האמון במפקדי צה״ל גבוהה. לא גבוהה כמו בחיילי צה״ל – שבהם יש אמון מוחלט של כמעט כל היהודים בישראל – אבל עדיין גבוהה. 75% מביעים בהם אמון ״די גבוה״ או ״מאוד גבוה״. זה יותר מכפול מהאמון בנתניהו (32%). אולי מזלו של נתניהו, שאין ביום בצמרת הצבא מפקדים מסוגו של עזר ויצמן, שהעז להטיח את דרגותיו בשולחן ולצעוק על אשכול. אבל אם ימשיכו שמועות וידיעות על חיכוכים בינו לבין הצמרת הצבאית, לא בטוח שיוכל לשכנע את הציבור שהוא הצודק וצה״ל הוא הגורם הבעייתי. נכון, היה כשלון מודיעיני ומבצעי קשה של צה״ל, אבל יש למפקדיו לפחות דבר אחד שאין לנתניהו – רוב הציבור מניח שהם אינם מערבים פוליטיקה בשיקוליהם, ואינם מנסים לתמרן כדי להציל את עורם. הציבור מניח שקציני צה״ל באו לעבוד, ורוצים לנצח, לא להתווכח.

הפופולריים