הטלטלה והתוצאה: ציבור שזז גם ימינה וגם שמאלה

הטלטלה והתוצאה: ציבור שזז גם ימינה וגם שמאלה
את השלכות המלחמה המלאות נגלה רק בעתיד, אך כרגע הנתונים מראים את הפרדוקס הבא: בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הציבור זז ימינה. בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות למערכת הפוליטית בישראל, הציבור זז שמאלה. איך זה מסתדר? שמואל רוזנר מסביר | המדד
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
מפגינים למען שחרור החטופים בעזה 28.10.23
צילום: פלאש 90

טלטלות מהסוג שישראל עוברת כרגע מובילות לשינויים משמעותיים, חברתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים. את רובם קשה לחזות מראש. חלקם ניכרים כבר תוך כדי האירוע, חלקם באים מיד לאחר האירוע, חלקם לאחר עוד זמן. מלחמת לבנון הראשונה הביאה לפרישה של מנחם בגין, ובהמשך, לשינוי עמוק באופיו של הליכוד. היא חיזקה מאוד את השמאל הישראלי, לקראת ימי אוסלו. מלחמת יום כיפור חוללה גל של ירידה. 1974 הייתה השנה שבה עזבו את הארץ הכי הרבה ישראלים. חלקם חשבו שהמדינה אבודה, שאין לה סיכוי. הם טעו, ובילו חיים שלמים במדינות אחרות. אולי בגעגוע, אולי בתחושת ניתוק, אולי בהמתנה לאסון שלא הגיע.

האם אתם אופטימיים או פסימיים? מוזמנים להשיב על שאלון המלחמה של המדד

אלה מהם שעוד חיים שם צופים עכשיו באסון שחזו אז. מאז שעזבו, ישראל גדלה, התפתחה, השתכללה, התעשרה, נעשתה מעצמה קטנה של ביטחון ושל הייטק. היא הפכה ממדינה של שלושה מיליון למדינה של עשרה מיליון. גל הירידה הקטן של 1974 התברר בדיעבד כגל חולף, קצת עצוב, אבל לא במיוחד חשוב. למלחמת יום כיפור היו תוצאות חשובות הרבה יותר: מהפך פוליטי שבישר את סופה של מפלגת העבודה ככוח הפוליטי המחולל של המדינה, שלום עם מצרים שבישר את האפשרות להכרה של העולם הערבי במציאות שבה ישראל היא נתון קבוע.

מה יקרה לישראל הפעם? זה תלוי בתוצאותיו של אירוע שעודו מתגלגל. זה תלוי מה יקרה בעזה, מה יקרה בלבנון, מה יעלה בגורל החטופים, מה יהיה על היחסים של ישראל עם מדינות אחרות. זה תלוי אם תושבי יישובי הגבול ירגישו בטוחים מספיק לחזור לבתיהם. זה תלוי בעוצמתו של המשבר הכלכלי שיכה בישראל כשתצטרך לעשות את חשבון הפסדי המלחמה.

בינתיים, אפשר להביט במחקרי דעת קהל ולזהות תזוזות כאלה ואחרות. חלקן תוצר ישיר של הזעזוע, האימה, הכעס, חלקן יתורגמו למגמות ארוכות טווח. הנה אחת מהן שמציגה סוג של פרדוקס. הציבור היהודי בישראל זז ימינה – והציבור היהודי בישראל זז שמאלה. איך זה ייתכן? כי לא מדובר באותה תזוזה. התזוזה ימינה היא אידיאולוגית והתזוזה שמאלה היא פוליטית. ובמילים אחרות: בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הציבור זז ימינה. בכל מה שקשור לעמדות הנוגעות למערכת הפוליטית בישראל, הציבור זז שמאלה.

גם בעבר, אירועים מזעזעים בזירה הביטחונית הביאו לתמורות אידיאולוגיות. זה בעצם טבעי, מתבקש. אם מישהו חשב שיאסר ערפאת הוא פרטנר, ואחר כך, בקמפ-דיוויד של שנת 2000, גילה שהוא לא פרטנר, ואחר כך, באינתיפאדה השנייה, גילה שלא זנח את דרכו כטרוריסט רצחני, אמור לשנות את עמדתו. זה מה שקה לציבור הישראלי בעשור הראשון של המילניום. האינתיפאדה השנייה הזיזה אותו לימין, ושם נשאר במידה רבה עד היום. עד כדי כך, שהנושא הפלסטיני, שלא נעלם כאתגר מציאותי (כי עדיין מתקיימת שליטה ישראלית באוכלוסייה עוינת ונטולת זכויות פוליטיות) כמעט נעלם מהשיח כסוגיה משמעותית בזירה הציבורית בישראל.

בשנה האחרונה התנהל בישראל מאבק בין "תומכי רפורמה" ל"מתנגדי רפורמה". בחמש השנים האחרונות התנהל בישראל מאבק בין "תומכי ביבי" ו"מתנגדי ביבי". כמעט נעלם המאבק של פעם, המאבק שראשיתו לאחר מלחמת יום כיפור, בין "גוש אמונים" ל"שלום עכשיו". זו תוצאת האינתיפאדה השנייה. זו תוצאת התזוזה ימינה

גם עכשיו הציבור אומר שהוא זז ימינה, עוד ימינה. בסקר המכון למדיניות העם היהודי שבוצע על ידי המדד (ניתוח: פרופ' קמיל פוקס) מצאנו ש-50% מהיהודים בישראל מעריכים ש"החברה נהייתה יותר ימנית". רק 4% העריכו שהיא נהיית "יותר שמאלית". וכדי שלא יהיה ספק: גם בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה רבים מעריכים שהחברה זזה ימינה. 32% סבורים כך. השאר חושבים שלא היה שינוי, או שהם אומרים שהם לא יודעים. רק 7% ממצביעי האופוזיציה סבורים שהחברה זזה שמאלה.

כמובן, מה שמעניין יותר זה לא מה שישראלים חושבים על מה שקרה באופן כללי, אלא מה הם אומרים שקרה להם. בגרף אפשר לראות את מה שקרה להם – לפי עדותם. כעשירית ממצביעי מפלגות האופוזיציה אומרים שזזו ימינה, קרוב לשליש ממצביעי מפלגות הקואליציה אומרים שזזו ימינה, ובסך הכול, בערך אחד מכל חמישה יהודים בישראל אומר או אומרת שזז ימינה. אגב, התשובה הזאת בולטת במיוחד בקרב משיבים מהציבור החרדי. כ-40% מהם אומרים ששינו עמדה לכיוון ימין.

אבל, כאמור, זה לא הדבר היחיד שקורה. במקביל לתזוזה האידיאולוגית ימינה, נרשמת תזוזה פוליטית שמאלה. וכמובן – בזה צריך לדייק: כשאנחנו אומרים "שמאלה" הכוונה איננה לתנועה המונית של ישראלים לכיוון מפלגות השמאל. התנועה היא מהימין לכיוון הימין-מרכז והמרכז. וגם זו לא תנועה המונית, אבל כן תנועה ניכרת שתהיה לה השפעה משמעותית, אם תישאר יציבה.

כפי שאפשר לראות בגרף, כרבע מבוחרי הליכוד בבחירות האחרונות אומרים כעת שיצביעו למפלגת אופוזיציה או שלא החליטו למי יצביעו. כשליש ממצביעי הציונות הדתית נמצאים בסיטואציה דומה. מפלגות האופוזיציה הגדולות כמעט לא מאבדות מצביעים. למעשה, אין בכלל מצביעי אופוזיציה שעברו למפלגות קואליציה. יש רק מצביעי אופוזיציה שעברו לטור ה"לא יודעים".

אז כאמור, סוג של פרדוקס אידיאולוגי-פוליטי: תזוזה ימינה ותזוזה שמאלה בעת ובעונה אחת. הקשחה של עמדות בהקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני, בצד חיפוש של לא מעט בוחרי ימין אחר אלטרנטיבה שאינה ימנית כמו מפלגות הימין של הקואליציה המכהנת. לאן יתגלגל התהליך הזה? אפשר לדמיין לפחות שלוש אפשרויות: או שהתהליך יתהפך חזרה (אידיאולוגית או פוליטית) מסיבה כלשהי; או שהוא יוביל לתזוזה אידיאולוגית ימינה של מפלגות במרכז, כדי לספק בית פוליטי מותאם אידיאולוגית לציבור שזז ימינה ושמאלה; או שהוא מלמד על מקום למפלגה חדשה בין המרכז לבין הימין. מפלגה ימנית שאינה נמצאת בקואליציה. אבל כל זה כמובן עוד רחוק בעתיד.

הפופולריים