איך לב יכול להסדק ולהתרחב בו זמנית? זה קורה. זה קרה לי אתמול. מירב לשם גונן, שעכשיו כולם מכירים כ"אמא של רומי שנחטפה", סיימה את הראיון בלתת חיבוק, לומר מלים טובות, בלחייך. כי זאת מירב. שהלב שלה כל כך גדול שהוא יכול להיות בחלקו בעזה עם בתה, ועדיין יהיה מספיק כדי לחגוג יום הולדת לאחד המתנדבים במטה המשפחות. אני מביאה כאן חלק מדבריה בריאיון שערכתי איתה לכאן רשת ב ואבקש שתקראו.
האזינו לשיחה המלאה
לא את החלק ששאלתי על הפגישה עם ראש הממשלה ורעייתו, לא על תחושותיה אחרי הפגישה ("מה שחשוב זה רק המעשים, מה יהיה"). אלא את מה שאמרה על עצמה ובעצם על כולנו, כששאלתי אותה על החגיגה הקצרה הזאת:
"אנחנו מדינה שמחה, והיופי אצלנו זה החום, השמחה, החיבור, החיבוק, המשפחתיות, וזה לא משנה איפה אנחנו נמצאים. אני רוצה לקוות שגם רומי, כשהיא שם, עם אנשים אחרים שנמצאים שם, שהם זוכרים לחייך אחד לשני. וזאת החובה שלנו פה, להמשיך לשמוח. שלא כל עצרת תמיכה תהפוך לאוירת נכאים, והתלהמות וכעס; אלא גם לזכור לשמוח או לחייך בתוך כל הדבר הזה, כי אחרת אנחנו נאבד את הצביון שלנו. זאת המהות, בשביל זה הם יחזרו לפה, בשביל זה אנחנו נשאר פה".
מירב צוחקת כשאני שואלת אם רומי כמוה. אחת שכולם סביבה, מארגנת הכל, דואגת לכולם. היא עונה שכן, ושרומי בצ'יק מכירה ומעורה. מנהיגה. שרומי תחזור כבר. שכולם יחזרו.
