אין ספק שהשגריר באו״ם, גלעד ארדן, כיוון לעשות דבר טוב. הוא כיוון להתריס במקום שצריך התרסה. הוא כיוון להצביע על צביעות במקום שצריך הצבעה. מליאת האו״ם היא מקום קשה, והייצוג של ישראל במליאת האו״ם הוא משימה קשה. זו משימה שמחייבת מיקוד, נחישות, קור רוח, ערמומיות וסבלנות. גלעד ארדן בדרך כלל עושה רושם טוב כשגריר. אבל כאשר קיבל החלטה לענוד טלאי צהוב באו״ם עשה שגיאה.
האם אתם אופטימיים או פסימיים? מוזמנים להשיב על שאלון המלחמה של המדד
החלטתו – כמו שנהוג לומר היום באו״ם – לא התקבלה בוואקום. כבר שבועיים שישראל משתמשת בכרטיס האשראי הנאצי בכל הזדמנות. גם זו טעות, שסיבתה דלות מחשבה והעדר דמיון. העולם לא מתחלק לשתי קבוצות – טובים ונאצים. או לשלוש – טובים, נאצים ואלה שלא מזהים נאצים (כלומר, רוב המדינות). בעולם יש עוד הרבה מאוד קבוצות, ויש עוד הרבה דרכים לתאר אותן. הבחירה בדאע״ש כתיאור משווה למי שאינם מכירים מספיק את חמאס, הייתה בחירה טובה. חמאס הוא ארגון פונדמנטליסטי, מוסלמי, רצחני, ברברי. בהרבה מאוד דרכים, הוא דומה לדעא״ש.
הוא הרבה פחות דומה לנאצים. כלומר – גם חמאס מבקש לרצוח הרבה יהודים, אבל את זה עשו גם פורעים במסעי הצלב, שלא היו נאצים, וקוזאקים, שלא היו נאצים, ועשו עוד כל מיני חבורות של בני אדם לכל מיני חבורות אחרות של בני אדם. המונגולים רצחו מיליונים והתעללו, ובזזו, ואנסו. הם לא היו נאצים. היפנים טבחו בסינים, אנסו, עינו. גם הם לא היו נאצים. למעשה, רק הנאצים היו נאצים. רק הם בנו ביעילות מחנות והנהיגו תהליך השמדה מסודר, קליני, של יהודים. יכול להיות שגם חמאס היה מגיע לשלב הזה לו היו לו היכולת והאמצעים. אבל לא בטוח. ובכל מקרה, לא הגיע. האנלוגיה ההיסטורית פשוט לא עובדת.
היא לא עובדת, בין השאר, משום שלא רק שחמאס אינו דומה לנאצים, גם היהודים של מדינת ישראל לא דומים ליהודים של גרמניה, פולין, ליטא, רומניה, הולנד וצרפת של ימי מלחמת העולם השנייה. על היהודים של ישראל אף אחד לא יכול להלביש טלאי צהוב. רק הם עצמם יכולים לעשות זאת, כמו שעשה ארדן, בהיפוך תפקידים מצמרר. היהודים של ישראל ספגו מכה כואבת וקשה מארגון רצחני. המכה עוררה בהם חרדות מוצדקים שחלקן נטועות בטראומות עבר. אבל אלה יהודים שיש להם תותחים, טנקים, מטוסים, כיפות ברזל, יחידות סייבר, מרגלים ומתנקשים, כטב״מים, יחידות מיוחדות. לפי פרסומים זרים, ליהודים האלה יש אפילו נשק גרעיני. נסו להלביש עליהם טלאי צהוב, ותגלו שאי אפשר. נסו להתנהג אליהם כמו שהתנהגו הנאצים, ותגלו שאי אפשר.
את המהלך של ארדן צריך לבחון בשתי דרכים. צריך לבחון האם הוא מועיל לישראל בזירה הבינלאומית, האם הוא משכנע מישהו במשהו, האם הוא מחזק את הסולידריות עם ישראל. זה מהלך הסברתי שצריך להיות לו יעד ברור שאפשר להצביע עליו. ניסיתי לחשוב מה היעד הזה יכול להיות – ונכשלתי. אולי ארדן מבין משהו שאני לא מבין. אולי הוא מכיר קהל גדול שיגיב היטב למהלך שלו, ובזכותו יעבור לתמוך בישראל. אני לא בטוח.
את המהלך של ארדן צריך לבחון גם בהקשר למשמעותו התודעתית. מה הוא עושה לזיכרון השואה, מה הוא עושה לתדמיתם של היהודים, לתדמיתה של ישראל, מה הוא עושה ליהודים ולישראל. מדינת ישראל קמה כדי להפוך את היהודים מקורבן פסיבי, הנתון לגחמות של רוצחים ומתעללים, לשחקן אקטיבי הקובע את גורלו במעשים. במובן הזה, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה: אנחנו לא קורבנות חסרי ישע. אנחנו אזרחים חמושים עד צוואר, נחושים, מסוכנים. העובדה שהופתענו, שספגנו מכה, לא צריכה לבלבל אותנו, ולהחזיר אותנו תודעתית ממצב של שחקן למצב של קורבן. במלחמה בין ישראל לבין חמאס ישראל היא החזקה וחמאס החלש. במלחמה בין ישראל לבין חמאס ישראל יכולה לומר את המילה האחרונה. היא לא תענוד שום טלאי, ולא תתחנן על נפשה, ולא תסתתר, ולא תהיה קורבן מושפל וחסר אונים – היא תשלח את הצבא העוצמתי שלה כדי להרוג את הרוצחים.
אין ספק שגלעד ארדן מבין את זה. אבל כמו רבים אחרים, גם הוא נגרר בסערת רגשות למקום שאליו אנחנו נוטים להיגרר. וזה לא מקום טוב.
ארדן הוא נציג של מעצמה אזורית, שנלחמת בארגון טרור לא גדול. כאשר ארדן מתייצב למערכה ומציג את עצמו כקורבן מושפל וחסר אונים הוא מאבד מאמינותו.
אנחנו אזרחים של מעצמה אזורית, שנלחמת בארגון טרור לא גדול. כאשר אנחנו מתייצבים למערכה ומציגים את עצמם כיהודים נרדפים מהמאה הקודמת אנחנו לא מחזקים את עצמנו, אנחנו מבלבלים את עצמנו.
