החשש של הערבים הישראלים

החשש של הערבים הישראלים
בעוד יהודים בישראל מדברים במונחים של שואה שנייה, יש ערבים בארץ שמפחדים שזה ייגמר בנכבה שנייה
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
מסגדים בירושלים
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

חודש לטבח בדרום, וזה הזמן למסקנות ושאלות ביניים: איך הפך חמאס לדאעש, מה יעשה חיזבאללה, מה יעלה בגורלה של ממשלת נתניהו, ועוד סוגיות שמטרידות את רובנו. אבל יש נושא שצריך להתעכב עליו, והוא לא מקבל מספיק סיקור: אזרחי ישראל הערבים בצל המלחמה.

זמן קצר לאחר הטבח, הכוננות בתוך ישראל עלתה. החשש שאירועי שומר החומות מחודש מאי 2021 יישנו, שאזרחים ערבים עם תעודות זהות כחולות ייגררו למלחמה שחמאס הכריז עליה. הרי חמאס בחר לכנות את הפעולה "מבול אלאקסא", וכשהוא משתמש במוטיבים דתיים אסלאמיים, יהיו גם בתוך ישראל גורמים שעלולים ליפול למלכודת הזאת. וזה לא קרה. נדגיש, בינתיים.

מה ההסבר לכך שתומכי הפלסטינים בעזה מפגינים בהמוניהם בכל מקום, אבל הקרובים שלהם בישראל הורידו פרופיל?

חוץ מהאמצעים המיידיים שנקטה המשטרה נגד הפגנות וגילויי תמיכה בחמאס בתוך ישראל, יש כמה הסברים אפשריים. הראשון הוא טכני: הציבור הערבי בישראל מחובר לתקשורת העברית, צופה בשידורי הטלויזיה העבריים, מאזין לרדיו הישראלי, והתקשורת הישראלית באופן כללי זוכה לאמון רב בקרב הערבים בישראל, בהשוואה למשטרה, הממשלה והממסד בכלל.

ברגע שהתחילו להופיע התמונות הראשונות מיישובי העוטף, הן זרמו גם לרשתות החברתיות של ערביי ישראל. אלה חיים בעולם דו-ממדי, דו-תרבותי, דו-לשוני. מחוברים גם לשידורים של כאן 11, ו-12, ו-13, ובה בעת מקבלים עדכונים מהערוצים הערביים, מהטוויטר ומהטיקטוק של העזתים ושל תומכיהם באיזור ובעולם.

אום אל פחם. צילום: משה שי, פלאש 90

למרבה המזל, התוכן שצילמו מחבלי חמאס-דאעש שטבחו בדרום הגיע במהירות לישראל, הן ליהודים הן לאזרחים הערבים בארץ, עוד לפני שמנגנון השקרים וההסתה של חמאס-דאעש הספיק להגיב. נכון, היום יש כבר מי שמטילים ספק בעדויות המזוויעות, אבל הציבור הערבי בישראל הבין כבר ב-7 באוקטובר שזה אכן קרה, עוד לפני שחמאס ניסה לשטוף גם את המוחות של ערביי ישראל.

נקודה נוספת: הערבים בישראל עובדים וחיים לצד היהודים. הם רואים מה עובר עליהם בחודש האחרון, והם מבחינים שהפעם זה שונה. זה לא עוד מבצע, זו לא עוד מלחמה בין חמאס לצבא הגנה לישראל, זה לא עוד מאבק בין "ההתנגדות הפלסטינית" ל"יישות הציונית". הפוגרומים שעשו המחבלים ב-7 באוקטובר החזירו את היהודים, לא למאי 1948, אלא לתחילת שנות הארבעים באירופה. ובניגוד לאחים שלהם בשטחים, או לערבים במדינות מסביב, רבים מקרב ערביי ישראל מכירים את ההיסטוריה היהודית, וחשים את הפחד היהודי.

במערכת החינוך הערבית בארץ מלמדים על השואה, על רדיפת היהודים, על יהודים שנשרפו בתנורים באירופה. אני לא טוען שיש הזדהות ערבית מלאה עם הסבל של היהודים, אבל יש הכרה, יש מודעות, יש הבנה שהפחד של היהודים עכשיו הוא לא מבקבוקי תבערה בכבישים, או נסיונות לינץ'.

חמאס חצה קו אדום, ועלולות להיות לכך, בעיניים ערביות, תוצאות לא מידתיות, ולא רק בעזה

הערבים בישראל יודעים שהפחד של היהודים עכשיו, ובעיקר בימים הראשונים של המלחמה היה פחד קיומי, אחרי ששמעו עדויות על ילדים יהודים שנשרפו כפותים בבתיהם. רובם המוחץ של הערבים בישראל יודעים את האמת, ומבחינים בינה לבין השקרים של חמאס.

אזרחי ישראל הערבים יודעים שהמלחמה תיגמר בעוד שבוע או שבועיים, חודש או חודשיים, ואחר כך צריך לחזור לבנות כאן את החיים המשותפים מחדש. יש גילויי הסתה נגד יהודים ונגד ישראל ברשתות, ויש כבר כמה עשרות כתבי אישום נגד ערבים ישראל שהביעו הזדהות עם חמאס או עם עזה, אבל מתוך אוכלוסייה של יותר ממליון וחצי אזרחים ישראל, המספרים האלה בטלים.

אבל יש עוד סיבה, וגם היא קשורה בעבר המשותף של הערבים: הנכבה. התמונות בעזה של מיליון בני אדם, שבגלל הטרור של חמאס נאלצים לעזוב את בתיהם מצפון הרצועה לדרומה, המראות של נשים וילדים וזקנים נעים במכוניות, או על חמורים או ברגל ואיתם רכוש מועט – המראות האלה מעוררים מחדש את הזכרון הקולקטיבי של מה שקרה לערבים ב-1948, והם חיים בפחד שזה יקרה שוב גם להם. גם עכשיו. כי אם היהודים חשים שמה שקרה ב-7 באוקטובר מזכיר להם את השואה, מי יבטיח לערבים שזה לא ייגמר בנכבה שנייה? פחד קיומי של היהודים עלול, בעיניים ערביות, להסתיים בפעולות לא מידתיות נגד הערבים.

אבו גוש. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

חמאס חצה קו אדום, ועלולות להיות לכך, בעיניים ערביות, תוצאות לא מידתיות, ולא רק בעזה. רבים בארץ מדברים על הקונספציות שנשברו: על צה"ל שלא היה שם בזמן כדי להציל ישראלים מטבח על אדמת ישראל, על המודיעין הישראלי שהעולם כולו מכיר לטובה, שנכשל כשלון עצום במשימה, ועוד מגדלים של קוסנפציות שקרסו כמו דומינו. אבל יש עוד קונספציה שקרסה, והיא היחס לחמאס כאל המושיע של הפלסטינים.

בציבור הערבי בארץ, כמו במקומות רבים אחרים בארץ ובעולם, חמאס הוא סמל. לא רק למאבק נגד ישראל, אלא לאלטרנטיבה לשלטון המושחת של אבו מאזן בראמאללה. בעוד הרשות הפלסטינית מורכבת מדמויות שישראל החזירה מתוניס במסגרת הסכמי אוסלו, לחמאס היה מוניטין של תנועה אותנטית שצמחה בשטח, עוד לפני שאיראן לקחה עליה חסות. מעבר לכך, הסבבים החוזרים ונשנים, ההסדרים הזמניים בין צה"ל לחמאס אחרי כל סבב וכמובן הכסף הקטרי שהועבר לארגון באישור ישראלי, לא בדיוק פגעו בלגיטימיות של הארגון.

ב-7 באוקטובר קרסה גם הקונספציה הזאת. לישראלים זה לקח בערך יממה להבין את זה, שאין יותר עם מי לדבר, ושצריך להשמיד את הארגון, אבל זה לא עובד ככה בציבור הערבי. המהירות שבה קונספציות קורסות היא פועל יוצא של התרבות שבה הקונספציות הללו צומחות. חודש אחרי הטבח, רבים מהיהודים מסרבים להאמין שצה"ל לא היה שם בזמן כדי להציל את הילדים שנשרפו חיים, וכמו שזה קשה ליהודים לקלוט דבר כזה, זה לא קל לגרום לערבים להאמין שתנועת ההתנגדות האסלאמית, חמאס, היא ארגון שאימץ את השיטות של דאעש. לא עוד פעולות צבאיות שנועדו להשיג מטרות מדיניות, אלה טבח לשם טבח.

נצרת. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

להערכתי, זה עניין של זמן, אסור להתייאש מהקצב שבו הקונספציה הזו קורסת, ולמיטב הבנתי, אצל הערבים בישראל קצב קריסתה הוא המהיר ביותר, בהשוואה לערבים אחרים באזורנו.

אז למה ערביי ישראל לא מצהירים מול המצלמה שהם נגד חמאס?

התשובה מורכבת. אזרחים ערבים רבים תורמים מזון, ציוד, צעצועים לילדי המפונים, שלא לדבר על הצוותים הרפואיים בבתי החולים שמטפלים בפצועים הרבים. חשוב להם להביע הזדהות, אבל הם חוששים לדבר על כך. הם יודעים שבצד השני יהיו מי שיסמנו אותם כבוגדים, ולא רק. גם בתוך החברה הערבית בארץ יהיו גורמים שילשינו עליהם, ואם אתם מחפשים תזכורת לאוירת האימה בחברה הערבית, מציע שתבדקו כמה אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה.

במילים אחרות: רובם של ערביי ישראל, גם אם הם מזדהים עם הכאב והסבל של אחיהם בעזה, לא יזדהו עם חמאס ולא יניחו לו לדחוק אותם למאבק בישראל. אבל זה לא אומר שהם ידברו על זה בטלויזיה בפנים גלויות. הם פוחדים.

הפופולריים