הקרב נערך באוגוסט של שנת 911, וההסכם נחתם זמן לא רב לאחר מכן. מצד אחד, המלך שארל התם, משושלת הקרולינגים. מצד שני, רולו הויקינגי. המלך ניצח בקרב, אך רולו לא הפסיד במערכה. המלך החליט שקל יותר לתת לוויקינגים את השטח שכבר שלטו בו ממילא – נורמנדי – בתמורה למחווה סמלית. הם יהיו, כביכול, נתיניו. רולו יהיה ואסל רב כוח, וגם יתנצר. בהזדמנות אחרת אפשר לעיין במהלך ההתנצרות, שמתואר ביתר הרחבה בספרו של ההיסטוריון הבריטי תום הולנד ״מילניום״. רולו בא ממסורת פגאנית, אבל הדורות שאחריו התבוללו במהירות. זה היה נצחונו, גם אם לא בחייו, של שארל התם. הוויקינגים הנורמנים נטמעו בסביבתם, והגנו על הממלכה מפני פולשים ויקינגים שהסתערו עליה בגלים הבאים.
זו פתיחה קצת מרוחקת שמובילה לשאלה אקטואלית: מה לעשות לאחר ניצחון על אויב, כאשר לאויב יש לו שליטה בשטח שלמנצח אין עניין לשלוט בו. שארל הבין ששליטה בנורמנדי הוויקינגית תהיה קשה, תובענית, שתחייב מלחמה מתמדת. הוא העדיף לתת לנורמנים מעמד, לגיטימציה ושליטה. תקוותו היתה שעם הזמן יטמעו ויביאו תועלת. בהגנתם על נורמנדי שלהם, יגנו גם על ממלכתו שלו. בימי הביניים המוקדמים, אירופה כולה נעשתה לשטח של ברברים לשעבר שנעשו נתיני ממלכות יציבות (כמובן, גם יציבות היא עניין יחסי). הגותים, הפרנקים, הוונדלים. ומה שקרה באירופה קרה במקומות אחרים. גם הסינים נהגו לחבק ולבולל שבטים שפשטו על סין.
מכאן לדילמה של ישראל בעזה. דילמת היום שאחרי. בהנחה שהעזתים נשארים בעזה – הנחה שכמה ישראלים מנסים לערער, אך במאמר זה נתייחס אליה כאל נתון שהסתברותו גבוהה – ובהנחה שישראל מנצחת במלחמה ויכולה לנסות לעצב את המציאות החדשה בעזה (ורוב הישראלים מאמינים שישראל תנצח) – לישראל יש למעשה שלוש אפשרויות:
היא יכולה לשלוט בעזה באופן מלא. נקרא לזה: לסלק את רולו.
היא יכולה לבחור מי ישלוט בעזה, ולנסות לשלוט בה בעקיפין. נקרא לזה: למצוא רולו.
היא יכולה לתת לפלסטינים להחליט מי ישלוט בהם, כמובן, בתנאי שהשליט החדש יקיים תנאים מסוימים שיבטיחו את שלומה של ישראל. נקרא לזה: לתת לרולו לשלוט.
כמובן, לאנלוגיה היסטורית שהולכת לימי הביניים המוקדמים יש גבולות שקל לזהות. נתחיל בשאלה: מיהו בכלל רולו שלנו? אפשר להציע: חמאס היה רולו, ובנימין נתניהו היה שארל התם. בחירתה של ישראל לאפשר לחמאס לשלוט בעזה בלי הפרעה, כל עוד חמאס יבין את גבולות הגזרה ולא יגזים באיום על בטחון ישראל, מזכירה במשהו את ההסדר של שארל ורולו (לא כולל המרת הדת). בחירה עתידית של ישראל לאפשר שליטה של הרשות הפלשתינית בעזה גם היא תזכיר במשהו את ההסדר של שארל ורולו. במקרה של רולו-חמאס התוצאה היתה קטלנית. כך שהשאלה הראשונית ביחס לרולו-הרשות יחסית פשוטה: האם ישראל מניחה שהסדר שכשל עם חמאס יצליח עם הרשות. כלומר, האם יש הבדל מהותי בין החמאס לבין הרשות.
סקר של המכון למדיניות העם היהודי, שבוצע על ידי "המדד", מלמד שבקרב יהודים בישראל אין התלהבות גדולה מההסדר שאפשר לכנות "רולו-הרשות". 12% תומכים בהסדר שמשמעותו "שלטון של הרשות הפלסטינית ואחריות ביטחונית של ישראל". עוד 12% מסכימים ל"שלטון פלסטיני כלשהו (לא חשוב איזה), בתנאי שהרצועה מפורזת מנשק משמעותי". שלטון פלסטיני כלשהו – משמע, זו יכולה להיות גם הרשות. בסך הכל: 24%. יש הרבה יותר יהודים בישראל שלא רוצים רולו. הם רוצים שלטון ישראלי מלא ברצועת עזה. 9% רוצים שלטון מלא על כל השטח, ועוד 24% רוצים שלטון על כל השטח שכולל גם את החזרת הישובים הישראלים לרצועה. מי הם הישראלים ברוצים בזה? בעיקר בוחרי הקואליציה. 60% מהם בחרו באחת משתי אפשרויות השליטה המלאה. מקרב בוחרי האופוזיציה, רק 9% בחרו באחת משתי אלה.
מה רוצים בוחרי מפלגות האופוזיציה? הם רוצים רולו, אבל לא מסכימים על השאלה מי מתאים. רבע מהם רוצים את הרשות, רבע רוצים מישהו שאינו הרשות (ואינו חמאס), רבע אומרים ״כלשהו״, כלומר, כל פלסטיני יתאים, ובלבד שיעמוד בתנאים. מה זה אומר? שבערך מחצית מבוחרי האופוזיציה יתמכו בשלטון של הרשות בעזה (אלה שאמרו ״רשות״ פלוס אלה שאמרו ״כלשהו״), ובערך מחצית יתמכו גם בשלטון פלסטיני שאינו חמאס ואינו רשות (אלה שאמרו ״לא חמאס ולא רשות״ פלוס אלה שאמרו ״כלשהו״). פחות מרבע מתומכי הקואליציה תומכים בשלטון פלסטיני ברצועה, כך שמה שלא יהיה, ציבור גדול ייצא לא מרוצה מהסדר היום שאחרי, אפילו עם ישראל תנצח. הרבה מאוד בוחרי אופוזיציה יהיו לא מרוצים אם ישראל תישאר לשלוט ברצועה, הרבה מאוד בוחרי קואליציה יהיו לא מרוצים אם רולו פלסטיני ישלוט ברצועה.
איך כל זה ישפיע על המציאות בפועל? קשה להניח שישפיע. השאלה מי אתם מעדיפים שישלוט בעזה אינה דומה לשאלה מי ישלוט בעזה. דעת קהל היא דבר חשוב, משום שיש לה השפעה על נבחרי הציבור, שהם קובעי המדיניות. אלא שהשאלה מי ישלוט בעזה לא תוכרע על ידי ישראל. היא תוכרע במשא ומתן רב משתתפים, שבו ישראל תהיה שחקן אחד – חשוב אבל לא בהכרח הכי חשוב. לאמריקאים תהיה דעה (אנחנו יודעים מהי: שלטון הרשות). לסעודים תהיה דעה (וישראל תרצה לחזור למהלך של נורמליזציה עם הסעודים). לטורקים ולקטארים תהיה דעה (הפוכה מזו של ישראל). לפלסטינים תהיה דעה. ובעצם, יהיו דעות. תהיה דעת הרשות, תהיה דעת תושבי עזה, תהיה דעת חמאס. למצרים תהיה דעה, והם שכניה של עזה. לכל השחקנים האלה לא חשובה דעת הציבור הישראלי. כל אלה לא סופרים את דעת הציבור הישראלי.
אז למה לשאול שאלות כאלה? יש סיבה: כי עמדת הציבור על מה שיקרה בעזה מלמדת על עמדתו הכללית בהקשר לסוגיות מכריעות לניהול הסכסוך עם הפלסטינים. נסביר בעזרת דוגמה אחת: העובדה שכל כך מעט ישראלים רוצים שלטון של הרשות הפלסטינית בעזה מלמד על כך שנכון לעכשיו, בעיני הרבה מאוד ישראלים, הרשות הפלסטינית אינה טובה יותר מחמאס (שאלות ישירות בנושא הזה העלו תוצאות דומות).
לזה יש להשלכות מעשיות. לכל מנהיג ישראלי שירצה להתקדם במהלך של דיאלוג מדיני שהכתובת העיקרית שלו היא הרשות הפלסטינית, תהיה בעיה חמורה. ועוד יותר חשוב מזה: לכל מנהיג ישראלי שינסה לשכנע את תושבי העוטף שהביטחון חזר לגבול יהיה קושי, אם הרשות הפלסטינית תשלוט בעזה. כי אם השלטון של הרשות גרוע כשלטון חמאס, והרשות שולטת בעזה – המשמעות היא שהמצב בעזה לא השתנה. אולי הגבול יישמר טוב יותר, אולי יוצבו יותר חיילים וטנקים, וכך יישמר הבטחון. אבל מהותית, רולו-הרשות יהיה קצת כמו רולו של ימי הביניים.
