מרב מיכאלי איננה יצחק רבין, לא שמעון פרס, לא יצחק הרצוג, אפילו לא שלי יחימוביץ׳. היא לא קורצה מחומר של מנהיגים של מפלגות משמעותיות, כמו חלק מראשי מפלגת העבודה שקדמו לה. ההודעה שלה היום על פרישה למעשה מהחיים הפוליטיים – היא לא תתמודד על ראשות מפלגת העבודה וגם לא על מקום בכנסת – היא סוג של הודאה בכך. מיכאלי מזהה שלא תוכל להנהיג את המפלגה, ושספק אם בכלל נותרה מפלגה. אולי אם יאיר גולן יתייצב בראשה תהיה לה תקומה. אולי אם תתאחד עם מרצ, תוכל לשמור על מראית עין של תקומה. אבל תקומה של ממש כרגע לא נראית באופק. ייתכן שמוטב היה לסגור וללכת. הגסיסה האיטית של מפלגה כזאת היא מטרד למחנה הפוליטי שהיא חלק ממנו.
בניטור הסקרים של אתר המדד אפשר לראות, שהפעם האחרונה שמפלגת העבודה עברה את אחוז החסימה בסקר הייתה באפריל שעבר. בממוצע הסקרים המשוקלל של המדד היא עומדת על 0. במדד המנהיגים שפרסמנו לפני חודש מרב מיכאלי הייתה אחרונה ברשימה של כמעט שלושים מנהיגות ומנהיגים. הציון שלה היה 21 מתוך מאה. פחות מגלית דיסטל. פחות ממשה גפני. פחות ממאי גולן. פחות מאיתמר בן גביר. נותרו מעט מאוד ישראלים שסבורים שהיא מתאימה להנהיג במדינת ישראל. זה מצב לא נעים. קצת עצוב.
מיכאלי איבדה את עולמה בגלל שגיאה אחת. בגלל הימור לא מוצלח. בבחירות האחרונות סירבה להצעות להתאחד עם מרצ. התוצאה הייתה עגומה, גם אם הטענה שהכריעה את גורל הבחירות אינה מדויקת. מרצ לא עברה את אחוז החסימה. העבודה עברה, אבל בלי הישג מרשים. במחנה המתנגדים לנתניהו לא סלחו למיכאלי על ההימור הזה. אפשר להבין מדוע, אבל צריך לקחת בחשבון שמדובר, בסופו של דבר, בהימור שלא היה לגמרי מופרך, ותוצאתו לא לגמרי ידועה מראש. צריך לקחת בחשבון שלו ההימור היה מצליח, וגם מרצ הייתה עוברת את אחוז החסימה, מיכאלי הייתה נישאת על כפיים כגאון שמנע את עליית גוש הימין.
פוליטיקאים צריכים לעיתים להמר. גם על כל הקופה. אריאל שרון עשה זאת כאשר הקים את שלומציון, ואחר כך כאשר הקים את קדימה. בני גנץ עשה זאת כאשר התנתק מלפיד ונכנס לממשלת נתניהו. גאולה כהן עשתה זאת כאשר פרשה מהליכוד. עפר שלח עשה זאת כאשר עזב את החמימות של יש עתיד. משה כחלון עשה זאת כאשר הקים את כולנו. רון חולדאי עשה זאת כאשר הקים את הישראלים. חלק מההימורים הצליחו יותר וחלק פחות, חלק לטווח קצר וחלק לטווח ארוך. הימורים – מהלכים שיש בהם סיכון וסיכוי – הם חלק מהחיים הפוליטיים. על אלה שנכשלים אומרים בדיעבד שהיו שטות. על אלה שמצליחים אומרים שהיו גאונות. אבל האמת היא, שלעיתים קרובות רק יד המקרה הופכת את הטר״ש לצל״ש.
לשבחה של מיכאלי ייאמר: היא פורשת. ברור שהיא פורשת כי אין לה ברירה, אבל ראינו בעבר כבר מנהיגים שנשארו גם כשלא הייתה להם ברירה.
ועוד לשבחה של מיכאלי ייאמר: היא פורשת בזמן שבחרה, ומאותת בזה לעוד כמה מעמיתיה שהגיע הזמן לחשוב על חילופי הנהגות ועד שידוד מערכות פוליטי. הציבור בישראל מצפה לשינוי, וגם אם פרישת מיכאלי איננו הרכיב החשוב בשינוי כזה, כל רכיב מצטרף לתמונה גדולה של תזוזה טקטונית שמתחייבת בזירה הציבורית.
ועוד לשבחה של מיכאלי – כי ביום הפרישה נכון יותר לשבח מאשר לגנות – ייאמר שהייתה לה השפעה גדולה יותר משל רוב חברי הכנסת על חייהם של ישראלים.
מיכאלי (ויש שיראו גם את זה לחובתה, אבל יתקשו להכחיש את השפעתה) שינתה את השפה העברית, וזה לא עניין של מה בכך. מיכאלי הכריחה את כולנו לחשוב פעם ופעמיים על השימוש בלשון מגדרית, על אופן הפנייה שלנו לציבור בכתב ובעל פה. השפעה על שפה היא השפעה על תרבות. השפעה על תרבות היא השפעה על תודעה. יש לה משמעות. לחצו על השלט שלכם, וראו כיצד מדברים הפרשנים והאורחים באולפני השידור. ״אתם ואתן״, ״החיילים והחיילות״, ״ברוכים וברוכות הבאות״. הנה, השבוע הקלטתי פרק חדש בהסכת הקיפוד והשועל (פרק על הנרי קיסינג׳ר ומורשתו, מוזמנים ומוזמנות!), ושמתי לב שכרגיל, הפתיחה שלי מתנסחת כמעט מעצמה בביטוי ״שלום לכולכם, שלום לכולכן״.
זו השפעה של מיכאלי. כלומר, הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים, היא שינתה את חיי.