האחים שכבשו את השמיים

האחים שכבשו את השמיים
120 שנה לטיסה הממונעת הראשונה של האחים רייט, יצרני האופניים שסללו את דרכה של האנושות לכיבוש האוויר
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
האחים שכבשו את השמיים
צילום: shutterstock

יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש מי שמספיקות לו 59 שניות. פחות מדקה של טיסה לא יציבה, בגובה מטרים אחדים, למרחק של 60 מטרים בלבד. אבל זו הייתה טיסה של ממש, בכוח מנוע ובשליטה מלאה של הטייס. ההתחלה הצנועה הייתה פרי עמל של ארבע שנים, ורק הצעד הראשון בדרך לטיסות מרשימות הרבה יותר. אבל אותן 59 שניות ב-17 בדצמבר 1903, היו אחד הרגעים החשובים בהיסטוריה האנושית, גם אם לקח לאנושות זמן להכיר בכך, ובגדולתם של שני האחים שהיו אחראים לתפנית ההיסטורית.


אחד הרגעים החשובים בהיסטוריה האנושית, גם אם לקח לאנושות זמן להכיר בכך. אורוויל מטיס את אחד הדגמים המאוחרים יותר של ה-Flyer, ב-1908 | USAF

ספרים וצעצועים

שבעה ילדים נולדו לאיש הדת מילטון רייט (Wright) ולרעייתו סוזן. רייט הצטרף בגיל 18 לכנסייה מאחד הזרמים האוונגיליסטים, ואף שלא רכש השכלה אקדמית הוסמך לכמורה וקיבל תפקיד של מטיף נודד, העובר בין כנסיות. בעקבות עבודתו העתיקה המשפחה את מקום מגוריה פעמים רבות, ושלושת בניו הבכורים נולדו באינדיאנה, כל אחד בעיירה אחרת. השלישי מביניהם היה וילבור (Wilbur), שנולד ב-1867. אחריו נולדו תאומים שמתו בינקותם, והבן הבא, אורוויל (Orville) נולד ב-1871, בבית שבו השתקעה המשפחה, בעיירה דייטון באוהיו. אחות נוספת, קתרין, הצטרפה למשפחה ב-1874.

רייט התקדם עם השנים לתפקיד בישוף ועורך העיתון של הכנסייה, ועבודתו עדיין חייבה אותו לשהות חודשים ארוכים בנסיעות בין קהילות הכנסייה. על אף המגבלה הגיאוגרפית הוא היה אב מסור, שחינך את ילדיו לרכוש דעת. במסעותיו הרבה לכתוב לילדים מכתבים ארוכים המתארים את המקומות ששהה בהם וכך גם לימד אותם גיאוגרפיה. הוא גם עודד אותם לחקור וללמוד בעצמם, והחזיק בביתו ספריה עשירה לא רק של ספרי דת, אלא גם של ספרות יפה וספרי עיון רבים ומגוונים, מהיסטוריה ועד ביולוגיה והנדסה.

וילבור ואורוויל היו קרובים מאוד זה לזה מגיל צעיר. לעיתים כינו אותם במשפחה "התאומים" בשל הזמן הרב שבילו יחד ותחומי העניין המשותפים, שכללו בין השאר חיבה עזה למכונות ולמכשירים. בעוד מהאב הם ירשו סקרנות וכלים ללמידה, אמם היא שהורישה להם תבונת כפיים, ונאמר עליה שאין דבר שאינה יכולה לבנות בעצמה. עם זאת, היו ביניהם גם כמה הבדלים בולטים. וילבור היה איש הספר מביניהם, תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין, בעוד שאורוויל ניחן בנטייה לעסקים. כבר בגיל עשר החל לבנות עפיפונים להנאתו ולמכור אותם.

האחים סיפרו לימים כי העניין שלהם בתעופה ניצת כשאביהם קנה להם מסוק צעצוע, שלא היה אלא מוט קצר ובקצותיו מדחפים שמסתובבים בזכות גומייה מתוחה. הם שיחקו בו רבות, וכשנשבר, בנו בעצמם דגם משופר שלו. הסיפור כנראה נכון, אבל בשנות בגרותם הראשונות דווקא לא היה שום סימן לקריירה העתידית שצפויה לשנות את חייהם, ואת ההיסטוריה האנושית כולה.


לעיתים כינו אותם במשפחה "התאומים" בשל הזמן הרב שבילו יחד ותחומי העניין המשותפים. וילבור (משמאל) ואורוויל רייט כילדים | ויקיפדיה, Library of Congress

עיתונים ואופניים

וילבור רייט היה תלמיד מצטיין בכל תחום, וגם ספורטאי מצטיין בענפים רבים. בזכות ציוניו הגבוהים הועידה לו המשפחה קריירה אקדמית, והוא תכנן ללמוד באוניברסיטת ייל היוקרתית. אך בסופו של דבר, הספורט גדע את תוכניותיו האקדמיות. קצת לפני שמלאו לו 18 נחבט קשות בפניו במשחק הוקי קרח, ואיבד את רוב שיניו הקדמיות. הכאבים העזים והנזק האסתטי עד להתקנת שיניים תותבות, גרמו לו להתבודד מרוב העולם ולהסתגר בבית למשך כשלוש שנים. בתקופה זו קרא ספרים רבים מהספרייה המגוונת של אביו, וגם סעד את אמו חולת השחפת שמצבה הידרדר והלך עוד מותה ב-1889. מות האם גיבש עוד יותר את שלושת האחים הצעירים לבית רייט: וילבור, אורוויל וקתרין המשיכו לגור באותו בית גם בבגרותם.

בעקבות התאונה, וילבור לא ויתר רק על החלום ללמוד בייל, הוא אפילו לא סיים רשמית את התיכון. אורוויל, לעומת זאת, לא התכוון לסיים. הוא פרש רשמית מהלימודים בגיל 17, כדי לפתוח בית דפוס משלו, לאחר שעבד שנתיים בבית דפוס אחר. הוא בנה בעזרת וילבור מכונת דפוס משלו, והשניים ניצלו את העיסוק כדי לפרסם עיתון שבועי של חדשות מקומיות, שבהמשך אף הפכו לעיתון יומי.  וילבור היה העורך, וגם כתב חלק ניכר מהתוכן. אבל כעבור חודשים אחדים הם הבינו שבעיתונות אין הרבה פרנסה, והחליטו להתמקד בהדפסה מסחרית.

בעשור האחרון של המאה ה-19 שטף שיגעון חדש את ארצות הברית – האופניים. עם המצאת "אופני הבטיחות" בעלי שני גלגלים זהים בגודלם, הם הפכו עד מהרה לכלי תחבורה, פנאי ושעשוע נפוץ מאוד. האופנה לא פסחה גם על דייטון, וב-1892 החליפו האחים את בית הדפוס בחנות למכירה ותיקון של אופניים. האופי היצרני לא הניח להם, ותוך כמה שנים הם החלו למכור אופניים שתכננו וייצרו בעצמם בסדנה שבירכתי החנות.


האחים החלו למכור אופניים שתכננו וייצרו בעצמם בסדנה שבירכתי החנות. אופניים מתוצרת האחים רייט מוצגים במוזיאון הלאומי לתעופה ולחלל בוושינגטון, בירת ארצות הברית | ויקיפדיה, Rcbutcher

ציפורים בראש

ב-1986 חלה אורוויל בטיפוס, ובמשך שבועות ארוכים היה מרותק למיטתו, מתנדנד בין חיים למוות. וילבור טיפול בו במסירות, וקרא באוזניו ספרים ועיתונים. בין השאר הם קראו על מותו של חלוץ התעופה הגרמני, אוטו ליליינטל (Lilienthal), שהתקדם מאוד בבניית דאונים ובטיסה בהם, כשהוא למעשה תלוי מתחתם. בקיץ של אותה שנה הוא נהרג בהתרסקות לאחר שאיבד שליטה על הדאון. עלילותיו של ליליינטל הציתו אצל האחים – ואולי הציתו מחדש – את ניצוץ העניין בתעופה, אלא שהפעם הוא התלקח. בהתחלה זה היה עוד נושא מסקרן: הם קראו כל מה שמצאו בבית שקשור לתעופה, כולל ספרים על הפיזיולוגיה של ציפורים.

די מהר העניין גבר והלך. ב-1899 שלח וילבור מכתב למכון סמית'סוניאן בוושינגטון, אחד ממכוני המחקר המובילים בארצות הברית, וביקש מהם מידע על מחקרים עדכניים שלהם בנושאי תעופה, וכן המלצות לחומר קריאה בנושא. וילבור גם מצא לנכון לציין במכתב כי אינו תמהוני אלא בעל עניין אמיתי בנושא. זאת נוכח מספרם הרב של גאונים מטעם עצמם שחשבו כי פיצחו את סוד הטיסה הממונעת, ומדי פעם בפעם הגיעו לעיתונים, בעיקר בסיקור של כישלונות מהדהדים. אלו גרמו לתקשורת ולרבים בציבור לאמץ את הסברה שבני אדם לעולם לא יוכלו לטוס, וכי האנשים העוסקים בטיסה הם בעיקר תמהונים ומשונים אחרים. כך או כך, ספרן המכון השיב בנימוס ושלח רשימת קריאה שהאחים הסתערו עליה במרץ.

הם למדו את הפיזיקה הבסיסית מאחורי התעופה, את המונחים המקובלים ואת מה שעשו קודמיהם ובני זמנם. אחד מהם היה ראש מכון הסמית'סוניאן, סמואל לנגלי (Langley), שעשה בעצמו ניסויים בכלי טיס ממונעים. נוסף על קריאה נרחבת של ספרים ומאמרים בנושא תעופה, הם קראו גם כל חומר שהשיגו על מנגנוני התעופה של ציפורים. שני האחים ובעיקר וילבור הקדישו זמן רב לצפייה בציפורים, כדי לרכוש תובנות על הדרך שבה הן טסות, ממריאות, נוחתות ודואות.


למדו את הפיזיקה הבסיסית מאחורי התעופה, את המונחים המקובלים ואת מה שעשו קודמיהם ובני זמנם. וילבור (משמאל) ואורוויל רייט בביתם בדייטון | ויקיפדיה, Smithsonian's National Air and Space Museum

שליטה באוויר

על סמך הידע שרכשו הבינו האחים כי אחד המפתחות לטיסה הוא לא רק היכולת להמריא, אלא גם היכולת לשלוט במטוס באוויר, כך שהטייס לא יהיה נתון לגמרי לחסדי הרוחות וזרמי האוויר. הם החליטו לבנות דאון בעל שני זוגות כנפיים, ולנסות להטיס אותו, כדי לרכוש ולפתח את השליטה הדרושה. הרעיון שלהם היה לשלוט בכיוון הטיסה באמצעות עיוות של הכנפיים (Wing warping), שהושג באמצעות משיכת כבלים שחוברו לפינות הכנף.

האחים רייט היו אנשים יסודיים מאוד, לכן הם בנו תחילה דגם מוקטן של הדאון, עם מוטת כנפיים של 1.5 מטר, והטיסו אותו כשחוטים ארוכים מאפשרים להם לשלוט בעיוות הכנף מהקרקע. רק לאחר שהשתלטו על עקרונות ההטסה בשיטה זו, החליטו להתקדם לדאון שיוכל לשאת אדם, באורך 3.5 מטרים עם מוטת כנפיים של יותר מחמישה מטרים. מוטות המחוברים לכבלי הכנפיים איפשרו לשלוט בגלגול הדאון, כלומר לאפשר פנייה ימינה או שמאלה באמצעות הטיית גוף הדאון, והגה אופקי קטן בחזיתו איפשר לשלוט בעלרוד, ולהפנות את הדאון מעלה או מטה. כדי להטיס אותו, הם חיפשו מקום עם רוחות חזקות, שיספקו את העילוי הדרוש אבל גם יאפשרו להם ללמוד להתמודד עם התנאים הקשים, וגם עם שטח פתוח נרחב, רצוי חולי, כדי שהחול הרך יבלום התרסקויות שבוודאי יבואו.

לאחר בחינה מעמיקה, כולל קבלת נתוני רוחות משירות מזג האוויר האמריקאי, הם בחרו בקיטי הוק, כפר דייגים קטנטן לחוף האוקיינוס האטלנטי בקרוליינה הצפונית, כ-1,100 קילומטר מדייטון. הדרך היחידה להגיע לכפר שכוח האל הייתה בשיט של כמה עשרות קילומטרים לאורך החוף מהעיירה הקרובה ביותר. באוקטובר של שנת 1900 הם הקימו מחנה סמוך לגבעות שמדרום לכפר, שם נמצא להם שיפוע שאיפשר לתת לדאון תנופה ראשונית, והחלו בניסויי טיסה. תחילה הטיסו את הדאון כמו עפיפון, עם שקי חול במקום טייס, ובהמשך ביצע וילבור כמה טיסות מאוישות, בשכיבה על בטנו במרכז הכנף התחתונה, והצליח לבצע טיסות למרחק של כמה עשרות מטרים. הם גם תיעדו חלק מהטיסות במצלמה שקנו, פחות בשביל ההיסטוריה ויותר כדי ללמוד ולהשתפר.


תחילה הטיסו את הדאון כמו עפיפון, עם שקי חול במקום טייס. הדאון של האחים רייט, 1900 | ויקיפדיה, Library of Congress

אחרי כמה שבועות של ניסויים ארזו האחים את ציודם, וחזרו לדייטון בתחושה שהתקדמו בתחום הדאייה המבוקרת, אך עדיין יש להם מה ללמוד. לצד עבודה מלאה בחנות האופניים, הם החלו לתכנן דאון משופר, גדול יותר, בעל מוטת כנפיים של כשבעה מטרים וכנפיים קמורות יותר. בקיץ של 1901 חזרו לקיטי הוק, שם וילבור הצליח לבצע טיסות דאיה עד למרחק של כ-120 מטר. ואולם לאכזבתם, הכנפיים הגדולות יותר של הדאון החדש לא סיפקו את השיפור בעילוי שהם קיוו לו. האחים החלו לחשוד כי נתונים שהם הסתמכו עליהם, בין השאר חישובים של ליליינטל ושל מומחים אחרים – היו שגויים.

בשובם לדייטון הם החלו לחקור את נושא העילוי, כהרגלם באופן שיטתי ויסודי. הם בנו מנהרת רוח מתיבה מוארכת שבקצר שלה הוצב מאוורר, בחנו בקפידה את העילוי של עשרות עיצובי כנפיים במודלים קטנים, והגיעו למסקנה שכנפיים ארוכות וצרות יותר יספקו את העילוי המיטבי. הדאון שבנו ב-1902 היה בעל מוטת כנפיים של כמעט עשרה מטרים, אך שטחן היה גדול רק במעט מהדאון הקודם – 28 מטרים רבועים לעומת 27. הם גם הוסיפו הגה אנכי אחורי מתכוונן, שהטייס השוכב יכל להזיז באמצעות תנועות אגן ימינה ושמאלה. כך הם השיגו שליטה בכל שלושת צירי הסיבוב: ההגה האופקי הקדמי שלט בעלרוד (pitch), עיוות הכנפיים בגלגול (roll) וההגה האחורי בסבסוב (yaw), כלומר הפניית החרטום ימינה או שמאלה.

עם הדאון המשופר חזרו האחים לקיטי הוק, ביצעו יותר מאלף טיסות קצרות, עד מרחק של כ-180 מטרים, והדגימו שליטה טובה בתעופתו. בתחילת 1903 הם רשמו פטנט על פיתוח "מכונה מעופפת" וניגשו לאתגר האמיתי: הפיכת הדאון למטוס ממונע.


ביצעו יותר מאלף טיסות קצרות, עד מרחק של כ-180 מטרים, והדגימו שליטה טובה בתעופת הדאון. וילבור רייט בתוך הדאון, רגע לאחר נחיתתו. מימין אפשר לראות את הסימנים שהשאירה הנחיתה בחול | ויקיפדיה, Library of Congress

דקה היסטורית

התוכנית המקורית של האחים היתה לרכוש מנוע של מכונית, לחבר אותו למדחף ולצאת לטוס. עד מהרה התברר להם שלא יצליחו למצוא מנוע קל וחזק מספיק. כאן נכנס לתמונה צ'רלי טיילור (Taylor), מכונאי מחונן שעבר עם האחים בחנות האופניים והפעיל אותה עם אחותם, קתרין, בעת גיחותיהם הממושכות לקיטי הוק. טיילור נענה לאתגר לבנות בעצמו מנוע כזה בסדנה של חנות האופניים, אף שלא היה לו כל ניסיון קודם בתחום. כדי להתמודד עם בעיית המשקל החליטו האחים לצקת את בלוק המנוע מאלומיניום, במקום ממתכות כבדות יותר.

האחים החליטו לחבר את המנוע לשני מדחפים קדמיים, כאשר כל אחד יסתובב לכיוון הפוך ממשנהו, כדי שתנועתם לא תסובב את גוף המטוס. בתכנון המדחפים הם קיוו להסתמך על להבי המדחף של מנועי ספינות, אבל גילו שאין מספיק חומר כתוב בנושא, ושוב נאלצו להתמודד עם האתגר בכוחות עצמם. הם חקרו עיצובי מדחפים במנהרת רוח, והגילו למסקנה שהמדחף הוא למעשה כנף מסתובבת אנכית. לכל מדחף הם בנו להבים מעץ אשוחית, העץ שגם שימש אותם לבניית שלדת המטוס.

בסוף 1903 שבו האחים לקיטי הוק, הפעם עם מטוס ממונע, שהם העניקו לו את השם המקורי Flyer, כלומר מעופף. לאחר שהרכיבו את המטוס מהחלקים שהביאו איתם, הטילו מטבע על זכות הטיסה הראשונה, ב-14 בדצמבר. וילבור זכה, אך טס למרחק שלושה מטרים בלבד עקב בעיית מנוע. לאחר שיפורים נוספים, ניסו האחים לחדש את הטיסות ב-17 בדצמבר. אורוויל המריא ראשון, וטס מרחק של 37 מטרים ב-12 שניות. בשתי הטיסות הבאות הם הגדילו קצת את הטווח. בטיסה הרביעית וילבור הצליח להחזיק את המטוס בגובה של כשלושה מטרים למשך 59 שניות, ועבר מרחק של כמעט 260 מטרים לעיני חמישה מתושבי קיטי הוק, שאחד מהם הנציח את האירוע במצלמה של האחים רייט.

בעוד האחים ועדי הראייה דוחפים את המטוס בחזרה לנקודת ההתחלה, משב רוח חזק הרים את המטוס וריסק אותו בכוח אל הקרקע. איש לא נפגע, אך הנזק הכבד חיסל את הסיכוי לבצע טיסות נוספות. האחים פירקו את שרידי המטוס וארזו אותם למשלוח חזרה, בטרם יצאו גם הם לדייטון. על פי סיכום מראש, הם שלחו לאחיהם לורין מברק מתחנת החילוץ הימי בקיטי הוק, ובו פרטי הטיסה המוצלחת, כדי שידווח לעיתונות. לורין הביא למערכת העיתון של דייטון את המברק. העורך לא התרשם, וכשקרא את המברק, שבו קוצר בטעות משך הטיסה בשני שניות, אמר "57 שניות? אם זה היה 57 דקות אולי זה היה ראוי לפרסום".


טיסה ראשונה. אורוויל רייט מטיס את ה-Flyer, ב-17 בדצמבר 1903, וילבור ליד המטוס | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

סיבוב באוויר

מעודדים מההצלחה הראשונית בנו האחים רייט דגם משופר של המטוס, פלייר 2. הם החליטו לוותר על סחיבתו לקיטי הוק, ולמצוא שטח ניסויים קרוב יותר לעירם, גם כדי לחסוך בהוצאות ולצמצם את ההעדרויות הארוכות מהחנות, וגם מתוך ידיעה שאם ברצונם לבנות מטוס של ממש, לא יוכלו להסתמך רק על הרוחות החזקות של חופי קרוליינה הצפונית. בסופו של דבר הם קיבלו זכות שימוש ב"ערבות הופמן" (Huffman Prairie), שטח מרעה לא רחוק מדייטון. לאחר כיוונונים ראשונים של המטוס החדש, הם עשו בקיץ 1904 טיסות ארוכות יותר ויותר, ושיפרו עוד ועוד את שליטתם במטוס ואת טווח הטיסה. ב-20 בספטמבר הצליח וילבור בפעם הראשונה לטוס מעגל שלם, בטיסה של כקילומטר ורבע. יש המחשיבים את האירוע ההיסטורי הזה כראשיתה האמיתית של הטיסה הממונעת. הם שיפרו עוד ועוד את ביצועי הטיסה, והגיעו לטיסה של חמש דקות ויותר, שבה עשו קילומטרים אחדים.


המטוס הראשון שהיה באמת פונקציונלי. אורוויל רייט מטיס את ה-Flyer 2 בערבות הופמן | Shutterstock, Everett Collection

ב-1905 השלימו האחים את פיתוחו של פלייר 3, עם מנוע משודרג, ביצועים משופרים, שליטה טובה יותר על ההגאים, ולא פחות חשוב – שני מושבים, לטייס ולנוסע זה לצד זה, כך שלא היה עוד צורך להטיס את המטוס בשכיבה על הגחון. לאחר שהתגברו על חבלי לידה ראשונים של הדגם החדש, החלו האחים לבצע טיסות ארוכות יותר ויותר. באוקטובר הגיע וילבור לטיסה של כ-40 קילומטר ב-38 דקות באוויר, ונחת רק כשהדלק נגמר.

למרות שלא מעט מתושבי דייטון באו לצפות בטיסות, העיתונים עדיין התעלמו לרוב מההישג. הכתבים, אפילו אלה בדייטון עצמה, לא טרחו לבוא לסקר את ההיסטוריה שנעשתה מרחק נסיעה קצרה מהעיר. הטיסות הארוכות שהאחים עשו באוקטובר 1905 זכו לדיווח קצר בעמוד 9 בעיתון של דייטון, ליד חדשות החקלאות. הדיווחים שכן פורסמו נתקלו בספקנות רבה, וב-1906 פרסם העיתון הראלד טריביון כתבה על האחים בכותרת Flyers or Liars? – מעופפים או שקרנים?


בסתיו 1904 הצליח וילבור בפעם הראשונה לטוס מעגל שלם, בטיסה של כקילומטר ורבע. דף מהמחברת של וילבור רייט שמראה את התכנון לטיסה זו | ויקיפדיה, Library of Congress

על אף הספקנות של הציבור הרחב, השמועות החלו לעשות להן כנפיים בחוגים המצומצמים יחסית של שוחרי התעופה. עכשיו, כשהיה להם מטוס שימושי, ניסו האחים רייט לעניין את צבא ארצות הברית ברכישתו. משרד ההגנה, שנכווה לאחר שהשקיע הון עתק במימון הניסויים הכושלים של סמואל לנגלי, לא התכוון להיכנס להרפתקה דומה עם שני יצרני אופניים אלמונים. אבל מעבר לים החלו להתעניין בפיתוח, ונציגים של בריטניה וצרפת החלו במגעים עם האחים. השיחות התקדמו בעצלתיים, גם בגלל שהאחים העדיפו למכור את ההמצאה בארצות הברית, משיקולים פטריוטיים, ובעיקר משום שהם התנהלו בחשדנות רבה, חששו מגניבת רעיונותיהם, ולא רצו לספק הדגמות לפני שיהיה בידיהם חוזה חתום. הקונים, לעומת זאת, היססו לחתום על חוזה לפני שיראו את ביצועי המטוס.


העיתונים התעלמו לרוב מההישג. עמוד 9 בעיתון של דייטון בו פורסמה ידיעה קצרה על הטיסות של האחים רייט, ליד חדשות החקלאות | ויקיפדיה, Dayton Metro Library

ימים של תהילה

ב-1908 סוף סוף הבשילו השיחות והאחים הסכימו לבצע טיסות הדגמה של פלאייר 3. וילבור הפליג לצרפת, ואחרי שעמל קשות להרכיב מחדש מטוס שנהרס כמעט כליל במשלוח לשם, החל בטיסות בלה-מאן, מדרום מערב לפריז. אלפים, ובהמשך רבבות, התקבצו שם לראות אותו נוסק כל פעם לדקות ארוכות לגובה עשרות מטרים, גומא קילומטרים באוויר, ומבצע סיבובים ושמיניות מעל הצופים, לעיתים עם נוסע או נוסעת לצדו. הטייסים הצרפתים היו מסוגלים באותו זמן לשהות שניות אחדות באוויר, עם שליטה מוגבלת במטוסיהם – והשתרכו הרחק מאחורי האחים האמריקאים.

זמן קצר לאחר מכן החל אורוויל בטיסות הדגמה עבור הצבא האמריקאי, שהסכים בסופו של דבר לקנות מטוס, אם הוא יעמוד בדרישות מרחיקות לכת. בסדרת טיסות בפורט מאייר, וירג'יניה, הוא הדגים טיסה של יותר משעה, במהירות של יותר מ-60 קמ"ש, והרשים מאוד את אנשי הצבא, כמו גם חברי קונגרס, דיפלומטים, ושאר אזרחים שנהרו מוושינגטון הבירה לצפות בפלא. ואולם, אחרי כמה ימים של טיסות מוצלחות ביותר נשבר אחד המדחפים בטיסה, והחלק שהשתחרר ממנו קרע כמה מכבלי ההיגוי. אורוויל והנוסע לצדו, קצין צבא בשם תומס סלפרידג' (Selfridge) צללו מגובה 30 מטר. סלפרידג' נפגע בראשו ונכנס להיסטוריה כהרוג הראשון בתאונה של מטוס ממונע. אורוויל רייט נחבל קשות, עם רגל שבורה בשני מקומות, כמה צלעות שבורות וחבטות נוספות. הוא היה מאושפז כחודש וחצי, כשאחותו סועדת אותו במסירות.

וילבור המשיך לעשות חיל בצרפת, זכה בגביע מישלן הראשון לתעופה ב-1909, עם שיאי גובה ומשך טיסה, ואף הכשיר שלושה טייסים צרפתים במסגרת ההסכם למכירת המטוסים. אורוויל, שהתאושש מעט מפציעתו, והאחות קתרין והצטרפו אליו בצרפת. לאחר מכן חזרו השלושה יחד לארצות הברית, והתקבלו כגיבורים לאומיים, בשור ארוכה של טקסים, מצעדים ואירועים לכבוד הישגיהם יוצאי הדופן. את השנה המוצלחת חתם וילבור עם טיסות ראווה בניו יורק, לעיני מיליוני צופים נלהבים, כולל טיסה מוצלחת סביב פסל החירות.


סלפרידג' נכנס להיסטוריה כהרוג הראשון בתאונה של מטוס ממונע. ההתרסקות בפורט מאייר | ויקיפדיה, U.S. National Archives

הדרך לשמיים

בסוף 1909 הקימו האחים את "חברת רייט", עם מפעל לייצור המטוסים ובית ספר לטיסה בערבות הופמן. חלק גדול מזמנם, בעיקר של וילבור שקיבל את התואר נשיא החברה, הוקדש כעת למאבקים משפטיים נגד מי שלטענתם הפרו את זכויות היוצרים שלהם, ובראשם כוכב הטיסה החדש של ארצות הברית, גלן קרטיס (Curtis), שהקים חברה משלו. הם גם התמודדו עם כמה תביעות נגדם, בין השאר עם טענה שסמואל לנגלי הקדים אותם בפיתוח מטוס ממונע מוצלח, שהתבססה בין השאר על שיפוצים שעשה קרטיס בדיעבד לדגם המטוס של לנגלי. לימים הם ניצחו בכל תביעותיהם.

תחום התעופה התפתח במהירות מסחררת בעקבות ההצלחות הראשוניות של האחים רייט. בצרפת קמו מפעלי מטוסים כמו פטריות אחרי הגשם, וב-1911 הצליח הטייס הצרפתי לואי בלריו (Blériot) להיות הראשון שחוצה בטיסה את תעלת למנש. הוא אמנם עבר במטוסו מרחק קצר יותר ממה שהאחים טסו הרבה קודם לכן, אבל העז לצלוח גוף מים גדול, ולא הסתפק בטיסה במעגלים סביב אתר ההדגמות. באותה שנה נעשה גם שימוש ראשון במטוס לתקיפה צבאית, כשטייס איטלקי השליך רימוני יד על חיילים עותמנים בלוב. מלחמת העולם הראשונה הזניקה את פיתוח המטוסים, ובסיומה, ב-1918, כבר נראו בשמי אירופה מטוסים בעלי ארבעה מנועים שהיו מסוגלים לטוס מלונדון לברלין וחזרה. ב-1927 חצה הטייס האמריקאי צ'רלס לינדברג (Lindbergh) את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ישירה, וכעבור 12 שנים בלבד כבר נפתח עידן הסילון.

וילבור רייט לא זכה לחזות בכל ההתפתחויות האלה. ב-1912 הוא מת מטיפוס, בגיל 45 בלבד. אורוויל המשיך לנהל את החברה, אך ב-1915 מכר אותה. ב-1918 הטיס בפעם האחרונה מטוס, כמובן מתוצרת חברת רייט. הוא נשאר אחת הדמויות הבולטות בעולם התעופה, היה חבר בוועדות ובמועצות הקשורות לתעופה, ומדי פעם הוענקו לו פרסים ואותות כבוד והוקרה, שהוא הקפיד לקבל גם בשם וילבור ולזכרו.

אורוויל רייט הלך לעולמו ב-1948, חודשים אחדים לאחר שצ'אק ייגר (Yeager) שבר את מחסום מהירות הקול בטיסה. בן 76 היה במותו. כמה שנים לפני מותו הוזמן לטיסה במטוס קונסטליישן – מטוס נוסעים בעל ארבעה מנועים שגמע אלפי קילומטרים במהירות של 550 קמ"ש ויותר. הוא ציין כי מוטת הכנפיים של המטוס ארוכה יותר מכל המרחק של טיסתו הראשונה.


ניל ארמסטרונג גם הוא בן אוהיו, לקח עמו למשימת אפולו 11 ההיסטורית פיסת בד קטנה מכנף הפלייר הראשון. לוחית הנצחה עם פיסת הבד, והכיתוב "מקיטי הוק לים השלווה" | צילום Mark Avino, ויקיפדיה, נחלת הכלל

האחים רייט זכו להנצחה רבה, כולל כמה מחוות מרגשות בתחום התעופה עצמו. נושאת המטוסים "רייט" שירתה בצי האמריקאי מ-1945 עד 1977. ב-1961 נכנסה לשירות בצי האמריקאי נושאת מטוסים נוספת שהנציחה בשמה את פועלם, קיטי הוק, ששימשה את הצי עד 2009. בסיס הניסויים של חיל האוויר האמריקאי, רייט-פטרסון, קרוי גם על שמם ומשמר בתחומו את ערבות הופמן, שם עשו את ניסויי הטיסה. ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שדרך על הירח, גם הוא בן אוהיו, לקח עמו למשימת אפולו 11 ההיסטורית פיסת בד קטנה וכפיס עץ מכנף הפלייר הראשון. באפריל 2021 ביצע מסוק קטן של סוכנות החלל האמריקאית טיסה קצרה בשמי מאדים – זו הייתה הטיסה הלא-רקטית הממונעת הראשונה מחוץ לכדור הארץ. לאתר שממנו המריא המסוק Ingenuity קראה נאס"א "שדה האחים רייט".

הטיסה הממונעת הייתה התפתחות בלתי נמנעת, ובוודאות כמעט מלאה הייתה מתרחשת בסופו של דבר גם בלעדיהם. אבל כמו בכל פריצת דרך טכנולוגית או מדעית, מישהו צריך להיות הראשון שמסוגל לא רק לחזות אותה, אלא גם להגשים את החזון, וזה כנראה היה לוקח הרבה יותר זמן בלי עבודתם של וילבור ואורוויל רייט. הם התחילו בתקופה שבה מי שידברו על טיסה ממונעת עדיין כונו תמהונים, אבל בזכות גישה מדעית, יסודיות, שיטתיות, חריצות ודבקות במטרה, הם סללו לאנושות במו ידיהם את הדרך לשמיים.

לכתבות נוספות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע

הפופולריים