אני סבא של נעמה לוי. ההיא מהג'יפ. התצפיתנית. פעם הייתי סתם סבאמנון. ולפני זה אבא. גם של אילת, הבכורה, זו שהיום היא דוקטור אילת שחר לוי. הייתי מהנדס, בוס, הייתי הבעל של חנה. היום אני סבא של נעמה. כמעט רק. והשאר הצטמצם. העשייה, החשיבה, סדרי העדיפויות ואפילו החלומות והפנטזיות. כל אלה נחטפו. אני סבא של חטופה. זו ההגדרה. זו המציאות והמעשה.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> רשימת שמות החטופים בעזה - והמשוחררים
איך אתה מרגיש? לא פשוט לנעמה שם באוויר הטחוב מתחת לאדמה. היא נפצעה קצת ולא ברור אם מטופלת. בטח סובלת פיזית. רעבה, צמאה, חולה. כן, אבל עזוב איך אתה מרגיש פיזית. איך אתה מתמודד נפשית? שמע, אי הוודאות נוראית. הרי אין לה מושג אם היא תשתחרר מחר, תיאנס מחרתיים או תיהרג בשבוע הבא. אין לה מושג אם חושבים עליה, עושים למענה, מארגנים עסקה או מתכננים מבצע אלים לשחרורה.
אין לה מושג אם היא תשתחרר מחר, תיאנס מחרתיים או תיהרג בשבוע הבא
אי ודאות הוא רגש איום ונורא. קשה יותר, כבר אמרו לפני, מוודאות שלילית. אז איך אתה מתמודד עם הפחד? הפחד של נעמה בא והולך. לא נעים אבל לא נורא. החרדה היא זו שמתישה נפשית. החרדה מפני הבלתי נודע. האיום שאולי מחכה לה בעתיד. אותו עתיד שלובש ופושט יחידות זמן. בעוד כמה שניות? כמה דקות? שעות? ימים?
וכשהיא מצליחה לרגע לדחוק את הרע ולפנטז על השיבה הביתה - מתי זה יהיה? מחר? בעוד חודשים ספורים? בזמן גלעד שליט או רון ארד? אי ודאות. הזמן מותך ליחידות לא ברורות, ערפל נוראי.
האם אתה עושה משהו כדי שנעמה תחזור לבית חם, לוודאות מנחמת, לסביבה מוכרת ובטוחה של חברות, הורים, אחים, סבא וסבתא?
נעמה חולמת. מה עוד אפשר לעשות בסביבה שכל הגירויים בה מאיימים או משעממים עד מוות. שבה כל הסביבה הפיזית היא של מחנק, טחב, ריחות זיעה ולכלוך?
היא חולמת. בטוח. היא תחזור ומי יקפוץ עליה ראשון? אמא? אבא? שניהם יחד? ומי יחבק הכי הרבה זמן? עמית? מיכל? עומרי? ובאפי - תתנפל? תזכור בכלל? תנבח את עצמה לדעת? ומי ילחש לה באוזן דברי נחמה? והאם זה חשוב מה שיגיד, רק שיגיד, שילחש שוב ושוב 'בבית', 'בבית', 'בבית', ומתי היא גם תרגיש שהגיעה הביתה?
היא חולמת. בטוח. מי יקפוץ עליה ראשון? מי יחבק הכי הרבה זמן?
מה הרגעים שקשים לך יותר מאחרים? סבא, היא אומרת שם וקולה מהדהד קלות במנהרה. סבא, אתה מצליח להחזיק כשמדברים עלי? כשמשמיעים את השירים שלי? ואיך אתה מתמודד כשאמא, הילדה הקטנה שלך, מעוותת את פניה בתחילה של בכי בטלוויזיה. מכירה אותך. אתה בטוח נשבר קצת.
האם אתה גם מצליח לחשוב על המצב הכללי במדינה או שאתה שאוב לגמרי אל המצוקה הפרטית שלך, שלכם, של הנכדה בעולם המנהרות והרשע? אני זוכרת שהיינו מנתחים את המצב הגיאופוליטי בשיעורי הדיפלומטיה בתיכון. מתי זה היה? לפני שנתיים וחצי? זה הכל? נדמה היה לי שחלף כבר נצח. בכל מקרה – אין לי מושג.
זה הרגע שהייתי מזמינה את עצמי לארוחת צהרים אתכם, כמו פעם, ומחכה לניתוח שלך. אבל כאן אני יודעת שיברי דברים מקצת החדשות שרואים מידי פעם, ומהרשעים שמחזיקים אותי בכוח, ואני בטוחה שלא מפסיקים לשקר לי. בטח אצלכם זה אחרת...
יכול להיות שהקברניטים פשוט לא מבינים?
אז אני מדמיינת. אני מדמיינת שהקברניטים מבינים שמצד אחד נמצא המשך המאבק האלים עם החמאס ואחרים, שכמוהו אנחנו עושים כבר 75 שנה, והמדינה משגשגת, ואנשים לא עוזבים. כי זאת מהות הציונות - להיות מסוגל להילחם בתוקפיך.
אני מדמיינת שהקברניטים מבינים שמצד שני - אם לא יעשו הכל, הכל, ללא שום סיג או עכבה, על מנת להחזיר אותי הביתה. זה יהיה בדיוק ההיפך מסיבת הקיום של הציונות, שבנתה פה מדינה עם ערבות מוחלטת לאזרחיה. והאזרחים יקלטו את זה. ויעזבו. כי את זה אין גם באנגליה, ושם הייאוש קצת יותר נוח.
תחזיקו מעמד אני כבר באה
אני מתה לשאול את סבא אם יכול להיות שהקברניטים פשוט לא מבינים את זה. סבא, זה יכול להיות??? יש לךָ עוד כוח? סבא, אין לי ברירה. איכשהו הידיעה הזו נותנת לי כוחות. אני עדין קצת פצועה, חוטפת מידי פעם את זעם השומרים, מזדעזעת לעתים מהפיצוצים האדירים של כוחותינו, רעבה קבוע, צמאה, ולא רוצה לשתות את הנוזל העכור פה.
אין לי מושג מה הולך לקרות ומתי, אבל אין לי ברירה. אז יש לי כוח. אל תדאג לי. אני צעירה וחזקה. שמור על סבתא, תמוך באמא, עטוף את אחיי ואחותי, תחזיקו מעמד. אני כבר באה.
הביא לפרסום: יואב בורוביץ'
