הגזרה
באחת היממות בשבוע האחרון ישבנו 13 שעות במרחב מוגן. כשמתאפשר לנוע בין הבתים - זה רק עם קסדה ושכפ"ץ קרמי. לפעמים יש כמה שניות בין האזעקה לבום, אבל בדרך כלל הפיצוץ יגיע קודם. כמעט מחצית מהבתים פה חטפו רקטה או נ"ט. בערב הצטרפו עוד שני בתים לרשימה. הבומים החרידו את הלילה, החשמל נפל, היישוב התמלא ברסיסים, ורשת הקשר הגדודית התפוצצה מדיווחים. אין נפגעים, ים נזק.
המילואים
הגדוד המופלא הזה עשה כבר 150 יום בחאן יונס, אבל במטולה, בניגוד לעזה, הציוד שהכי בשימוש הוא לא הנשק האישי אלא המרחב המוגן והקסדה. בחמישי בבוקר נהרגו שני חיילים בגזרה, אחד מנ"ט והשני מכטב"מ. כולם פה מבינים מה זה אומר לשרת במושבה שמוקפת אויב משלושה כיוונים.
המדינה
המטרה: למנוע חדירה לשטח ישראל. השיטה: לחכות. אתה יכול לקלל עד מחר את כל מי שפישל והרס וגרר אותנו לתהום הזאת, ולמה אני צריך לקום ב-2 בלילה ולרוץ עם קסדה עד לעמדה הקרובה כאילו זה מוצב בלבנון בשנות ה-90, ולא שטח ריבוני של מדינת ישראל. אבל אנחנו לוחמים שמגינים על חבל ארץ, ואם אנחנו לא נהיה פה, האויב יהיה פה. כאילו מילים גבוהות שכתובות בדפי מסרים בטקס הנצחה למישהו שהותר לפרסום, אבל כשאתה על מדי צה"ל והשעה היא 2 בלילה ומסביבך בתים שבורים וגבול במרחק נגיעה - זו סיבה מספיק טובה להישאר.
התושבים
אנשים מופלאים ונדירים שרואים כבר שנה את הבתים שלהם חוטפים, אחד אחרי השני. חורבן בהמשכים. הם נאחזים בקרקע כאילו לא עברו 104 שנים והוקמה מדינה מאז הסבים שלהם נאבקו על האדמות, ועל החיים שלהם.
בחצר של משפחת בז תלוי שלט עם סקירה היסטורית של מטולה. במלחמת העולם השנייה, הבריטים דרשו מהתושבים להתפנות, "ברוך עם ארבעה מנוטריו, סירבו להתפנות והתעקשו להישאר במקום כדי להגן על המושבה". ב-8 באוקטובר, היום השני של המלחמה, כשהוחלט לפנות את התושבים ממטולה, צילם משה בז, נכדו של ברוך, את השלט ושלח לבני משפחתו עם הכיתוב "עכשיו תורנו". משה בז הוא אחד מחברי כיתת הכוננות שנשארו במושבה.
אחרי השמירה
באחת הזריחות של השבוע האחרון ראיתי סוכה שמישהו הקים לפני שנה. הקישוטים הנוצצים עדיין מפוזרים על שרידי הסכך. היא תישאר באותה תנוחה עצובה גם בעוד חודש, ונזכור שעברה שנה. הרסיסים מהנפילות של הלילה מפיצים ריח שרוף, וברשת הקשר מודיעים שהוסרו ההגבלות החדשות ושאפשר לחזור להגבלות הרגילות. חזרתי למוצב, כלומר לבית שאנחנו ישנים בו, והמשכתי לקוות שאלה שמקבלים את ההחלטות על החיים שלנו יודעים מה הם עושים.
החטיבה
החטיבה בה אני משרת שחררה את ירושלים בששת הימים. אני בגדוד מאז שנת 1999, 25 שנה עם כל מה שיש ליחידת מילואים להציע - מלחמות, חברים, שמירות וקלישאות.
נלחמנו בחומת מגן ובלבנון 2, ואם תהיה לבנון 3 אז גם שם. בפלוגה יש חייל אחד, פטריוט חוד, שנלחם בלבנון הראשונה והשנייה ואולי בקרוב ישבור שיא ציוני של מלחמות ושלום. לא כולם פה מתעלפים מהרעיון של תמרון קרקעי בשטח לבנון, אבל אם נידרש, גם את המשימה הזאת החטיבה (כמו יתר החטיבות במערך המילואים) תבצע.
הפלוגה
פחות נהוג לספר, בפלוגה יש גם מחלוקות פוליטיות, אבל זה הרבה יותר דומה לשיחה בארוחת שישי מאשר לקטטת טוויטר. קצת ויכוחים רגועים ואז תורך להחליף את השומר, או שנשמעת אזעקה, או הילדה מתקשרת בשיחת וידאו, והכל חוזר על מקומו בשלום, בלי משקעים ובלי המתח השלילי של האזרחות.
יש פה לוחמים מכל הרצף הישראלי, הטובים ביותר שיש למדינה שלנו. משוגעים על המולדת, ערכיים, אמיצים. רוצים לחזור שלמים הביתה למשפחה, אבל יודעים שאף אחד לא מבטיח.
הם פה כי צריך אותם והם פה כי הפלוגה פה. והם פה בלי קשר למה שהם חושבים על הממשלה הזאת ועל הניצחון המוחלט שהיא מבטיחה. לא כולם יודעים, אבל להגן על חבל ארץ מופגז ונטוש בתקופה כזאת, זו גאווה עצומה.
לא כולם פה מתעלפים מהרעיון של תמרון קרקעי בשטח לבנון, אבל אם נידרש, גם את המשימה הזאת החטיבה תבצע
שורה תחתונה
אולי תיכף ידליקו אור, והתושבים פה יחזרו לבתים שלהם, והחטופים ישוחררו, והארץ הזאת תשקוט. ויום אחר אוכל לספר שהיתה לי הזכות לקחת חלק קטן בסיפור הצודק הזה, ושתמיד האמנתי שהוא ייגמר טוב.
