האירוע שאליו משווים את 7 באוקטובר באופן קבוע הוא מלחמת יום הכיפורים. קשה להתחמק מההשוואה בשל העובדה שהוא התרחש באותו תאריך בדיוק, 50 שנה אחרי, ובשני האירועים מערכות המודיעין של ישראל הופתעו וכשלו בתפקידם באופן טוטאלי.
אבל 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כתבו זאב שיף ואהוד יערי כי האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 מהווה לדעתם כשל מודיעני גדול עוד יותר, למרות שמספר הנפגעים הישראלים באינתיפאדה היה קטן יותר. ישראל, הם הסבירו, לא הצליחה לשים לב לתהליכים ארוכי טווח, שהיו להם סימנים לאורך שנים ארוכות, והתרחשו למעשה בשטחה שלה, ולא בארץ אויב, בזמן שחיילי צה"ל שהו במחנה הפליטים ג'באליא בעזה ובג'נין.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
המבצעים המרשימים בשבועיים האחרונים – מפיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר ועד לחיסול נסראללה יחד עם בכירים נוספים, דבר שדרש את ידיעת מיקומו המדויק של מזכ"ל חיזבאללה גם במלחמה – מעלים את התחושה שיש ב-7 באוקטובר מן המשותף גם לאינתיפאדה הראשונה ובשניהם, ישראל לא השכילה לעמוד מול הפלסטינים כמו בזירות אחרות.
מלכתחילה יש הבדלים רבים בין עזה ללבנון שמשפיעים על אופן הפעולה הביטחוני של ישראל בשתי הזירות. אגף המודיעין אומנם עוסק בשניהם, אבל המוסד הוא האחראי העיקרי על לבנון בעוד בעזה זה שירות הביטחון הכללי. הלבנונים שונים מהפלסטינים – זו חברה הטרוגנית הרבה יותר מבחינת דתות ועדות, ולכן "נוחה" יותר לחדירה מודעינית דרך יצירת משתפי פעולה. לעומת זאת בעזה ישנה חברה שמורכבת מאנשים דומים זה לזה, על כך חמאס הוסיף ויצר במשך 17 שנה משטר אימים שהקשה מאוד על העברת מידע לישראל.
ועם זאת, הפער בין ההפתעה באוקטובר 2023 לדיוק המודיעני של ספטמבר 2024 מעלה את החשד שזה לא הכול, ויש פה גם הבדל תפיסתי עמוק יותר. ישראל המעיטה בשנים האחרונות ביכולותיהם של ארגוני הטרור הפלסטינים בכלל וחמאס בפרט לפגוע בישראל ומשום כך, לא התייחסה אליהם ברצינות הראויה, בשונה מחיזבאללה.
אחרי מבצע צוק איתן ובפרט משהחלה בניית הגדר התת קרקעית והופחת איום החדירה באמצעות מנהרות, התחושה הציבורית הכללית – שהתעלמה מקריאות העוטף - הייתה של "כאב ראש" והתגלגלות מסבב לסבב אבל לא של עמידה מול ארגון שיכול להשמידנו. לעיתים, התחושה הזו נאמרה באופן ציבורי גם על ידי פוליטיקאים, דוגמת "אז מה אם ירו על אשקלון" של מירי רגב במרץ 2019 אחרי ירי מעזה.
גם במערכת הביטחון הבהירו מאחורי הקלעים שזו ההתנהלות הביטחונית בשנים הקרובות – בצל חוסר הרצון לצאת למלחמה ארוכה בעזה וחוסר היכולת לעשות הסכם של קבע מול חמאס. ההנחה הזו היא שהובילה ל"הסדרים" מול חמאס, שכללו את מזוודות הכסף הקטרי תמורת שקט לפרקי זמן שהלכו והתקצרו.
ההנחה הזו הגיעה עם השקט היחסי בזירה הפלסטינית שהביא לתחושה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הסתיים והמגבלות הקשות שהוטלו על רצועת עזה שכולם תורגמו יחד למסר של "שליטה במצב". אפילו היכולת הנוחה של צה"ל לפעול ביהודה ושומרון יצרה תחושה שישראל מכירה היטב את הפלסטינים. בפשטות, ישראל אפילו אלא ידעה שהיא לא יודעת הכול על חמאס ועל תוכניותיו ולא נערכה למקרה של הפתעה.
בקצה עומד גם היעדר האסטרטגיה בעניין הפלסטיני. אחת מהסיבות שבגללן ממשלות ישראל בשנים האחרונות – בהנהגת נתניהו אך גם בתקופה הקצרה של ממשלת השינוי – לא פעלו באופן דרסטי מול חמאס הוא חוסר רצון או יכולת להחליט על חזון מול הפלסטינים. בממשלה הנוכחית יש גורמים ששאפו ועדיין שואפים לסיפוח מלא ושליטה ישראלית גם בגדה וגם בעזה, אך לצידם גורמים שהסתייגו מכך, ובראשם ראש הממשלה.
גם אם נכיר בבעיות המשפטיות והטכניות שבחזון כזה, היעדר ההחלטה של ישראל בשנים שקדמו לטבח באוקטובר הוא שהביא את ישראל לדפוס פעולה מוגבל והוא שמונע היום את החלפת שלטון חמאס, ובכך משמר למעשה את כוחו בעזה. על אף ההבדלים הרבים במלחמה בעזה למלחמה בצפון, עניין האסטרטגיה נכון לשניהם. ישראל צריכה חזון, מצב עתידי שבו היא מעוניינת בצפון ולהשתמש באמצעים צבאיים לשם כך. אחרת היא עלולה לסיים בלבנון כפי שסיימה בעזה, עם הצלחות צבאיות אבל בלי ניצחון.
