תוך כדי שניסיתי להבין מה קורה, בלי לקבל תשובות מצה"ל, כמעט ונכנסתי למארב של מחבלים. ברחתי משם אחרי שלוחמי ימ"מ בנשקים שלופים צעקו עליי לעוף מיד והגעתי לצומת זיקים. שם שמעתי לראשונה עדויות מהתופת מחיילים וחיילות שפינו מהבסיסים בעוטף. תיאורי זוועה.
כל כמה דקות מספר ההרוגים עלה ועלה, מספרים בלתי נתפסים. בראש לא הפסקתי לחשוב על איילת ארנין ז"ל, חברתי אהובה לעבודה, שהייתה במסיבת הנובה ברעים שביקשה עזרה. לצערי, לא הצלחתי לעזור בכלום. לא בלהקפיץ כוחות למקום, ולא בלתת תקווה. זה היה היום המזעזע והקשה בחיי, חלום בלהות שימשיך ללוות אותי לעד.
בחודשים שעברו מאז פגשתי חיילים וקצינים מדהימים, מילואמניקים שעזבו את הכל כדי להציל את המדינה האהובה שלנו. בעוטף וגם בתוך עזה. לאט לאט גם חזרה התקווה שיהיה פה טוב יותר - מתישהו.
לאט לאט גם חזרה התקווה שיהיה פה טוב יותר - מתישהו
כמובן שאני נושא עליי את תחושת האשמה. מה הייתי יכול לעשות אחרת, אם היתי יכול להתריע ולזעוק, אם יכלתי לדרוש תשובות על כל בלון ועל כל רקטה ועל כל פעם שבכירים טענו שחמאס רוצה הסדרה. גם מערכת היחסים עם דובר צה"ל השתנתה, גם ההתנהלות עם הצנזורה. אין לי תשובות להרבה מאוד שאלות.
בראש כל הזמן 101 חטופים וחטופות שעדיין בעזה. חייבים לעשות הכול שהם יחזרו כמה שיותר מהר, עכשיו.
