שלום איילת.
כבר שנה שאני כותב את הדברים האלה. כותב, ומוחק. ממלמל כשאני לבד או מעל הקבר שלך.
הכרתי אותך בפעם הראשונה כשהזמנת אותי להרצות בקורס של גל"צ. כמה חודשים אחרי זה הצטרפת לתאגיד ומהר מאוד נהיינו חברים. קשה היה לפספס עד כמה את חכמה, יפה, חדה ואנושית. מאוד אנושית.
כבר בגיל כל כך צעיר היית עיתונאית כל כך מבריקה - יודעת לזהות סיפור, יודעת להוציא מאיתנו את הכי טוב. כל יום שבו הייתי צריך לעלות לשידור כדי לספר משהו, כשהייתי עובר דרכך, הסיפור היה משתנה, נהיה יותר טוב, יותר מעניין. תמיד, בכל פעם. אבל אני לא כותב את זה כדי לדבר על איילת העיתונאית, אלא על איילת החברה.
מי שהכיר אותך, אפילו לזמן קצר, יודע להגיד עלייך שהיה לך לב זהב. היית סקרנית לדעת כל דבר. לקח לי זמן להבין שמאחורי הפנים האלו מסתתרת גם נשמה של שטותניקית. בחורה שאוהבת לרקוד ולשמוח. להסיר את כל המסכות ולהיות אמיתית. ידעת להיות באיזון: מצחיקה, רצינית, אשת מקצוע, וחברה שמקשיבה.
ביקשת ממני פעם לעשות לך סיור בירושלים, בעיר העתיקה ובסביבה. קבענו ודחינו. קבענו שוב ודחינו שוב. אנחנו הרי עובדים בחדשות, ותמיד קורה משהו. עכשיו אני מצטער שדחיתי, הרי כל דבר אחר, במבט לאחור, יכול היה לחכות. כולה כמה שעות - מסתובבים בעיר, אוכלים ושותים, וחוזרים הביתה.
כשהייתי נכנס למערכת החדשות, בכל יום, לא הייתי מפספס את אחד הדברים האהובים עליי: לשבת לידך בשולחן המגישה, לדבר, לרכל, לצחוק ולפעמים גם להתעצבן ביחד על הלחץ שלא נגמר. תמיד, איכשהו, הייתה לך סבלנות. סבלנות להקשיב, סבלנות לייעץ, סבלנות לעזור וסבלנות לתקן.
אני מתגעגע אלייך, לאיילת שהייתה מתקנת לי את העברית והייתה מספרת לי את האמת, גם כשלא אוהבים לשמוע
היום, שנה אחרי הרצח האכזרי והמתועב שלך, רציתי להגיד פשוט שאני מתגעגע אלייך. אני מתגעגע לאיילת שתמיד הייתה מזמינה אותי למסיבות, שתמיד הייתה מתקנת לי את העברית, שתמיד הייתה מספרת לי את האמת, גם כשלא אוהבים לשמוע.
אני מתגעגע גם לאיילת שהייתה אופטימית, שרצתה עתיד טוב יותר לכולנו כאן. שרצתה לראות סוף לסכסוך ולמעגל הדמים. כמה שיחות היו לנו על זה, על מלחמות, על צדק, וכן – גם שלום. בעיקר ובמיוחד עכשיו.
בדרך כלל אני בן אדם פסימי, אבל אני רוצה להיאחז בטיפת האופטימיות שנשארה, אולי ממך ומהדברים שתמיד אמרת וחלמתי שיהיו כאן, כדי שזה מקום יותר טוב לכולנו. וכן, אני לא אשכח לעולם. לא אשכח את הרצח שלך, לא אשכח את הרגעים האחרונים שלך, שבגבורה עילאית ובקור רוח דאגת לתעד, לא אשכח את המילים האחרונות שלך.
ויש גם עוד משהו: עד יומי האחרון לא אשכח שהייתי יכול להיות שם איתך. אומנם גם למסיבת הנובה, שממש התלהבת ממנה ושלחת לי ישר הזמנה, לא הייתי יכול להגיע, אבל עד יומי האחרון אשאר עם המחשבה של מה היה קורה אילו. ואלוהים כמה זה קשה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי שם איתך, ואם זה היה נגמר בצורה יותר טובה.
כן, תחושות האשם האלו ימשיכו ללוות אותי עוד הרבה זמן.
אבל בינתיים אני גם רוצה להיאחז בצד האופטימי שהיה לך. הדברים האלה נשמעים תלושים ביום הזה. מאוד הזויים, אבל את רצית שיהיה כאן עתיד טוב לכולנו, ואני נשבע לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה.
אוהב אותך, איילת.
מתגעגע מאוד.
