נתניהו הימר על טראמפ, פעמיים, בכל מה שקשור למדיניות שלו. זה איפשר לו לעכב כל החלטה גדולה בנוגע לניהול המלחמה, עד הרגע שתתבהר התמונה בבית הלבן: מגעים להסדר בלבנון, משא ומתן לשחרור חטופים ולהפסקת מלחמה, נורמליזציה, אפילו השאלה מה עושים עם איראן וחתירתה לגרעין. כל אלו חיכו בצד עד לתקיעת הדגל הטראמפיסטי בבית הלבן, שיהפוך להיות פיזי ולא מטאפורי ב-20 בינואר. אבל אם לוקחים את כל ההבטחות וההתבטאויות של טראמפ, ואמירות מקורביו, בנוגע למדיניותו העתידית במזרח התיכון - יש סימן שאלה גדול.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
טראמפ כבר הבטיח לסיים את המלחמה בצפון, לסיים את המלחמה בדרום, מקורביו דיברו על כך שיחתור להסכם גרעין חדש עם איראן, ואולי החשוב ביותר בראייה ארוכת טווח - קיצוץ עתידי בכספי הסיוע שארצות הברית מעבירה לישראל. אם למישהו מחברי הקבינט היה עדיין ספק אם אפשר בלי כספי הסיוע של ארצות הברית, ה-8.7 מיליארד דולרים שהוזרמו לפה אחרי 7 באוקטובר הוכיחו שלא, מעל כל ספק.
פיטורי שר הביטחון יואב גלנט אתמול על ידי נתניהו, היו כמעט צעד טראמפיסטי (בכל זאת, היה מכתב רשמי ולא ציוץ). בסביבתו אמרו כי גלנט לא סר למרותו, ולכן הוחלט על הפיטורים. עכשיו, אחרי פיטורי גלנט בפעם השנייה, צייצו מקורביו של נתניהו כי עכשיו, ישראל מתקרבת לניצחון המוחלט.
לא רפיח, לא ציר פילדלפי, לא חיסול מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, לא חיסול ראש הלשכת המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, לא חיסול ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דף, גם לא תקיפה כפולה באיראן ובתימן - הניצחון המוחלט הוא בפיטורי שר ביטחון תוך כדי מלחמה.
ואם אפשר לפטר שר ביטחון במהלך מלחמה, יש סימן שאלה גדול לגבי הצורך בהימשכותה. הרי שר ביטחון אינו עציץ, וקומה 14 בקריה בתל אביב אינה איזה מקום שולי בהתווית המדיניות. אם אפשר להקדיש זמן עכשיו כדי שמישהו ילמד מה זה להיות שר ביטחון תוך כדי מלחמה, ויש מה ללמוד, אז אולי, רק אולי, אפשר גם להקים ועדת חקירה ממלכתית.
