הדבר הראשון שיש לומר על צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, הוא שמדובר כמובן בשערורייה. כמעט אין מחלוקת על כך בישראל. הדבר השני שצריך לומר, הוא שזו, אולי במפתיע, לא אשמתנו.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
קיימת נטייה אומניפוטנטית ישראלית לחפש תמיד כיצד יכולנו להתמודד טוב יותר עם צרות מהסוג הזה. במקור זו תכונה בריאה: אנחנו רוצים להפיק את המסקנות ולטייב את שיטות הפעולה הדיפלומטיות.
מכאן קצרה הדרך לחיפוש האשמים שהחל מיד לאחר היוודע החלטת בית הדין: החל מהייעוץ המשפטי לממשלה - שמצד אחד לא הכיר בבית הדין ומנגד שיתף איתו פעולה - ועד לנתניהו שטרם הקים ועדת חקירה ממלכתית לאסון שבעה באוקטובר, ואולי לא יקימה לעולם. ישראל ספגה את ההחלטה הקשה ופנתה מיד פנימה כדי לחפש איפה טעינו בדרך.
העניין הוא שבחינה מהסוג הזה מחייבת הנחת מוצא שלפיה יכולנו למנוע את המכה שתנחת עלינו. במקרה של בית הדין הפלילי בהאג, ספק אם זה המצב. ההנחה למשל, שמיטב משפטנינו היו יכולים בכח מחשבתם החדה לשכנע את הרכב בית הדין הנוכחי, לו רק היו בוחרים בטקטיקה משפטית כזו ולא אחרת, היא בלתי סבירה. ההטיות היסודיות של בית הדין ידועות לנו, ולמעשה איש בישראל לא ציפה ממנו לתוצאה אחרת.
אפשר לקיים דיון היסטורי בנקודות השבר ביחסי ישראל, או התנועה הציונית, עם מדינות המערב. גם ההסברה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לוקה בחסר. בראייה רב דורית, אפשר אולי לגבש מסקנות. אבל אם נקודת המוצא הכרונולוגית לדיון היא 7.10, נמצא מעט מאוד תשובות רלוונטיות. בשלב הזה, כמו שאמר פעם המפכ"ל, "נגזר עלינו". עכשיו נתמודד.
