כולנו חיכינו צמודים למסכים, לרדיו, לטלפונים הניידים, שותים בצמא כל פיסת מידע חדשה, כל תמונה חשוכה של ג'יפ, כל תנועה, כל התקדמות, כל מסוק שחג באוויר, כל מצמוץ, כל רגע ורגע ביום ראשון שבו נעתקה נשימתה של מדינה שלמה שצפתה בשלוש בנות שחוזרות הביתה.
כל רגע כזה תועד מכל זווית אפשרית, המפגש המפעים עם קציני צה"ל לראשונה, רשת הקשר במסוק שהביא אותן, התמונות מבית החולים שדאגו למקסם שלל הודעות דוברות, כל תמונה שהנציחה רגע, כל סרטון שהפר אינטימיות של אמהות שלראשונה זכו לחבק את בנותיהן אחרי שנה ושלושה חודשים. חלום שהפך למציאות, מציאות שאופפת כאן מדינה שלמה מאז השבעה באוקטובר.
ונדמה שאותה מציאות שבה טבחו, אנסו, ורצחו באכזריות, המציאות הזאת ממשיכה להכות בנו שוב ושוב כאשר האויב עדיין שולט, ובאופן מניפולטיבי תוך שהוא אוחז בבטן הרכה של כולנו בסדר היום כאן. כאשר נדמה שה"אופוריה" של מדינה שלמה תלויה עדיין בגחמותיו של האויב המר והמתועב שגם היום ממשיך לשחק לכולנו בראש.
ואולי רגע לפני עוד גל של בנים ובנות ששבים הביתה, אולי נעשה חושבים. כי רגע אחרי גל "האופוריה" הגדול הזה, במרכאות גדולות ומכופלות, ידאג האויב גם לנפילות קשות ובלתי נסבלות, כאשר ניוודע כולנו לשבים המתים שמגיעים, לארונות או לגופות הקטנות שיועברו בין אותם ג'יפים מקוללים.
גם אז מדינה שלמה תצא מגדרה מייאוש כאב וחוסר אונים שלא ניתן להסביר במילים. גם אז ימשיך חמאס להכתיב פה את השליטה המניפולטיבית תוך המשך לוחמה פסיכולוגית שגזר פה על כולנו רגע אחרי ששרף, בזז, חילל מכל הבא ליד, עם רציחתם וחטיפתם של אלפים. גם שנה ושלושה חודשים אחרי, חמאס ממשיך לנהל פה לפי תסריט ידוע מראש שלו - את התמונות שהוא מעוניין בהן - החל מתמונות החמושים הצובאים על החטופות שנועדו להמשך זריעת פחד ובהלה ועד "לשקיות" המזכרת שהעניקו להן תעודת שבי.
רגע לפני עוד מתווה חטופים אולי כדאי שכולנו - הצופים, העיתונאים והרשתות החברתיות - נעשה חשבון נפש וננהג קצת אחרת. מעט אחרת. קצת יותר שיקול דעת, קצת יותר סינון תמונות קשות, הרבה פחות אולפנים פתוחים, הרבה יותר מחשבה על היום שאחרי - עבור עתיד החטופים, עבור עתיד המשפחות, עבור עתיד העם הזה, עבור עתיד הארץ הזאת, עבור כולנו.
