לוחמי הנח"ל שנשפטו הבוקר (חמישי) ל-20 יום מחבוש הם לא סרבנים, לא פחדנים ולא מגיע להם כלא. הם לוחמים גיבורים שנלחמו שנה וחצי ברצועת עזה, משרתים שנתיים ועשרה חודשים ביחידה קרבית, והם באמת לא יכולים יותר. אז כמו רבים וטובים הם באו למפקדים ואמרו להם: "אנחנו גמורים נפשית, נתנו את כל מה שהיה לנו לתת, אנחנו לא יכולים יותר להיכנס".
דברים כאלה קרו בכל חטיבות החי"ר וגם ביחידות מובחרות. לוחמים ותיקים נשחקו אחרי תקופות ארוכות של לחימה. תמיד נמצאו המפקדים שהבינו את המצב הרגיש והציעו להם תפקידים עורפיים.
גם המקרה הזה בחטיבת הנח"ל היה אמור להיפתר בדרך פיקודית וראויה. במלחמה הכי ארוכה בתולדותינו סביר מאד שלוחמים יגיעו מתישהו לקצה גבול היכולת, כל אחד והיכולות שלו. יש פתרונות אם רק רוצים, ועובדה שבמאות אירועים דומים מפקדים מצאו את הדרך.
לוחם שמעיד על עצמו שהוא "גמור נפשית" עלול לסכן בלחימה את חבריו לכוח
מאסר בפועל, כמו זה שנגזר הבוקר על שני הלוחמים – פסול. קודם כל כי מדובר בלוחמים שאיבדו חברים ונלחמו בגבורה במשך שנה וחצי. זה פסול גם כי לוחם שמעיד על עצמו שהוא "גמור נפשית" עלול לסכן בלחימה את חבריו לכוח. בסוף זו טעות כי גם מערך המילואים יפסיד את אותם לוחמים שסיימו את שירות החובה שלהם מאחורי הסורגים.
כלא הוא לא פתרון ראוי, בטח לא ללוחם שתמרן שנה וחצי, ואומר "איני יכול עוד". לא בשביל זה יש כלא צבאי, ולא בשביל זה יש בצה"ל מפקדים ראויים.
