"מברוכ חבר על הניצחון", כתב לי הבוקר אחד מחבריי בסעודיה. מבלי להיכנס לדיון האם מדובר בניצחון או לא, האמירה הזאת יכולה לשקף משהו עמוק יותר. במשך שנים רבות איראן ומשטר האייתוללות הילך אימים על ישראל, מדינות האזור ואפילו אפשר לומר העולם כולו.
ב-12 ימים של המלחמה שגם בשעה זאת לא ברורה אם נגמרה לחלוטין, המרכיבים הבסיסיים של תפיסת הביטחון הלאומית של איראן די קרסו ואם לא קרסו, אז די נשחקו. ישראל הצליחה להשיג עליונות אווירית באיראן במכת פתיחה שעלתה על כל דמיון, רשת השלוחות של איראן ובראשן חיזבאללה המוכה והחבול בעיקר צפו מהצד ונתנו לאיראנים להסתדר לבד ומשטר האייתוללות ספג מכות קשות הן מבחינת תוכנית הגרעין והן מבחינת ארסנל הנשק הקונבנציונאלי.
כל זה נותן תקווה גם ללא מעט אנשים במדינות ערב שמסביבנו, לפיה אולי נפתח פתח לעתיד טוב יותר שבו איראן היא כבר לא "הבריון השכונתי". כפי שהגדיר זאת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. איראן מוחלשת שכבר לא מהלכת אימים על אף אחד ולא מנסה לתקוע טריז בניסיון להשיג שקט ויציבות.
האם זה אומר שזה נגמר? ממש לא. משטר האייתוללות והציר הפרו איראני לא יוותרו כל כך מהר. בייחוד כשהאידיאולוגיה הקיצונית ממשיכה לזרום בעורקיהם והם ממשיכים לראות בישראל ובארצות הברית כאויבות מרות. לסחורה הזאת גם היום יש קונים רבים. אבל מה שראינו ב-12 הימים האחרונים מעיד שכן אפשר להתמודד עם המעצמה האזורית ששמה איראן ושאולי השד הפרסי לא נורא כל כך.
לא בכדי מי שמתנגד למשטר האייתוללות באזור – ויש לא מעט כאלה – מגדיר אותו כמעין נמר של נייר שנחשף עכשיו במלוא מערומיו. השאלה הכי גדולה בבוקר הזה היא מה עושים הלאה, מה עושים עם כל ההישגים הגדולים האלה שהצטברו מבלי לשכוח גם את האבדות הקשות בעורף הישראלי והנזקים הגדולים ברכוש. איך מתרגמים את זה להישגים במישור המדיני שבאמת יגרמו למשטר האייתוללות להפסיק להיות הבריון השכונתי. זהו האתגר הכי גדול שעומד בפנינו ובפני האזור כולו.