הביקור של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון, השלישי תוך חצי שנה, מסתיים בתחושת אכזבה בעבור משפחות החטופים. הציפיות כאילו הסכם יוכרז עוד בארצות הברית העלו את הרף לשמיים, ולא בפעם הראשונה. וכך גם הייתה כואבת הנחיתה בקרקע המציאות.
"תראו מה קורה כשאין פער בין ישראל לארצות הברית", אמר נתניהו בוושינגטון לכתבים. כשהמשיך בעקיצה גם כן כלפי התקשורת: "אתם טעיתם בנוגע לאיראן, אתם טועים גם עכשיו". באופן חריג בעבורו, נדמה היה לרגעים שנתניהו מחפש את מצלמות התקשורת הישראלית במהלך ביקורו. המסרים שלו חזרו על עצמם שוב ושוב: לא אסכים לסיום המלחמה, אלא אם חמאס ייכנע.
השיא היה כאשר בחר לומר בפגישה עם משפחות החטופים את המשפט הבא: "אני לא אפקיר את החיים ואת הביטחון, לא בעוטף ולא במקומות אחרים". אחד מנוכחי הפגישה בארצות הברית אמר לי אחר כך בכאב: "אבל הבן שלי עדיין שם".
גם אחרי החגיגיות של הבית הלבן והחיבוק עם טראמפ, מסתבר, שוב, שאת המשא ומתן לשחרור חטופים ישראל מנהלת מול חמאס, ולא מול ארצות הברית. ולכן - גם אם טראמפ ונתניהו מיושרים לגמרי, ואי אפשר להכניס דף A4 ביניהם כמו שנתניהו אוהב לומר, זה לא אומר שיש הסכם.
במהלך כל השבוע האחרון קו הטלפון בין דוחה לוושינגטון עבד שעות נוספות, כך גם הקו בין וויטקוף לדרמר. רצף הפגישות שהתקיימו בבית הלבן אכן הביא לתזוזה במגעים לשחרור חטופים ולגמישות נוספת בעמדות הישראליות, אך לא כזו שעברה את חמאס.
בכיר ישראלי שהיה מעורב במגעים תיאר בפניי זאת כך: מבחינת חמאס, אנחנו, ישראל, הפרנו את ההסכם פעמיים. גם בעסקת הילדים והנשים (ובכך, הוא אומר, חמאס מציג מצג שווא), וגם בהסכם האחרון שבו הפסקת האש קרסה. הם לא מוכנים להגיע לפעם השלישית.
זו הסיבה שכל הצעות הביניים והיוזמות היצירתיות לגישור על הפערים כרגע לא עוברות. אם ישראל רוצה להמשיך ולשלוט בשטח משמעותי בתוך רצועת עזה ובמרחב רפיח, היא, כך טוענים גורמים זרים, מבססת את האפשרות לשוב ולהילחם. ראש הממשלה אומר את זה באופן די ברור: "אהיה מוכן לדון על סיום המלחמה עם חמאס, אם ייכנעו". מכיוון שהם לא נכנעים, ולצערנו, הדבר הזה עולה בדם של מיטב בנינו ובנותינו, המלחמה נמשכת.
כשריח הפסקת האש באוויר, בקרב הכוחות מורגש בלאגן, חוסר בהירות, ובעיקר - שחיקה. במלחמת לבנון השנייה זה עלה לנו במחיר של פעולה בסלוקי שהסתבכה והביאה לנפגעים רבים. בעזה, כמו בעזה, הדברים הרבה פחות הירואיים.
ובמקביל, מתרחש קרב נוסף. הקרב שכל משפחה של חטוף מנהלת להציג את מצבו הרפואי והנפשי, על מנת שהוא זה שיהיה מבין שמונת המשוחררים הראשונים בהסכם לכשייצא אל הפועל. חלק ניכר מהמפגש של ראש הממשלה עם המשפחות בוושינגטון הוקדש לזה: תיאור כואב ומצמית של מצבם של החטופים על ידי כל אחת מהמשפחות.
לכמה אנשים זה הזכיר את אמירתו של נתניהו, כאשר היחסים בין ישראל ובין ארצות הברית נתקלו בקשיים בתקופת ביידן: "אם צריך, נילחם גם בציפורניים", אמר, על רקע עיכוב בהעברת משלוח פצצות בצל הפעילות ברפיח. עכשיו, המשפחות נלחמות גם הן, בציפורניים, כדי שיקירם יהיה זה שיצא מן השבי קודם.
בכירים ישראלים שעבדו צמוד לראש הממשלה נתניהו במהלך ימי המלחמה מתארים את שיטת הניהול שלו כמי שעושה ג'אגלינג: זורק הרבה כדורים באוויר, משהו בסוף יתפוס. על הפרק כמובן התכנית הגדולה, ל-big beautiful middle east: ישראל וסוריה מקיימות קשר כל שהוא ביניהן, מגעים עם שלל מדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עומאן וערב הסעודית, אולי אפילו נסיגה ישראלית מלבנון שתאפשר את פירוק חיזבאללה. מזרח תיכון חדש ממש. הדרך לתכנית הזו עוברת בסיום המלחמה בעזה. לפי הרוח המנשבת בוושינגטון וההתרשמות של חלק מהגורמים שנפגשו עם נתניהו, אולי גם בתקיפה נוספת באיראן.
איך זה ישפיע על שחרור החטופים? לפני המראתו, נתניהו אמר לרשת ניוזמקס הימנית שהוא מקווה שאפשר יהיה להתקדם להסכם בימים הקרובים. הרבה כדורים נותרו באוויר.
