האמת? לא הופתעתי. הנחתי שכך תיראה שנת 2025. אנחנו בתוך מאבק יומיומי שנע בין ייאוש לתקווה. ניסיון לא לתת לקולות המדכאים לגבור על אלה המבטיחים שעוד יחזור להיות פה טוב. זו הייתה אמורה להיות שנת צמיחה ושגשוג אבל היא הפכה לשנה של דיכאון ומרירות. יש ניצחון צבאי, כעת צריך להביא גם את הניצחון האזרחי.
כמה שבועות לאחר כניסתה של שנת 2025, החלה החזרה שלנו, המפונים, הביתה. המדינה נתנה לדברים לקרות בקצב איטי. "קחו את הזמן" אמרו לנו. המפונים קיבלו אפשרות למשוך את הפינוי בכמה חודשים נוספים. מי שהקדים לחזור זכה למענקים מוגדלים.
החזרה המדורגת הביתה יצרה כאן פערים חברתיים וכלכליים. המשפחות הצעירות, אלה שהן הכוח שנותן חיים ליישוב, חזרו רק בסוף שנת הלימודים. חלקן הלא מבוטל ראה כי "טוב שם בחוץ", ולא עשה שוב את הדרך צפונה. הם נשארו במקומות אליהם התפנו במרכז הארץ. זה הוביל לכך שקהילות קרסו, עסקים לא נפתחו מחדש, ורבים ויתרו על הצפון. מנעמי מרכז הארץ ניצחו.
ההבנה שהמדינה הזניחה אותנו במשך עשורים התגברה במהלך שנות המלחמה וחידדה תחושות קיפוח. האמת המעליבה נחשפה. דברים שרואים מתל אביב, לא רואים מכאן. המלחמה שהייתה אמורה להיות משבר שמתוכו יתפתחו צמיחה והזדמנות, הוכיחה לרבים שהצפון נשאר בתחתית סדרי העדיפויות.
רק בודדים חזרו כשהם נושאים דגל ושרים את ההמנון. הרוב שב עם פרצוף עצוב ותחושה של הפקרה מצד המדינה. מצד אחד הקושי הפיזי לשוב הביתה ומנגד, אחרי שראו 'כמה טוב שם בחוץ', קשה לשוב לגור בפריפריה. זה פער שקשה לגשר עליו. המדינה נעלמה והמנהיגות המקומית מתקשה לעמוד באתגר ולספק חזון שיפצה על החוסר.
ההתמודדות עם היום שאחרי
בקרב המפונים נוצרה תלישות. מצד אחד רצון לשוב הביתה, ומנגד הייתה תחושה יומיומית שהבית עלול להיפגע בכל רגע וכל רכושך יעלה בלהבות. ההבנה ש"זה רק רכוש, הביאה לכך שרבים "נפרדו" מהבית בטרם עת. לא רק פיזית, אלא גם רגשית. את שנת 2025 נזכור כשנה שבה לקח לנו זמן להתרגל לומר "אני בבית" או ''בואי ניסע הביתה''. זה תהליך רגשי של הקשרות מחדש לקירות, ולגג, לגינה, לשכנים (אלה שחזרו), לריח ולכל מה שמשמעותו "בית".
בעבור לא מעטים החזרה לוותה בחששות ודאגות. הבנו שחיינו באשליה של שקט מדומה. איש לא ידע לפני המלחמה מה מכין לנו חיזבאללה ממש בצמוד לגבול, לקראת יום פריצה לישראל וכיבוש הגליל. לאחר שצה"ל יצא למבצע "חיצי הצפון", התגלתה התמונה שהייתה אמורה להלחיץ אותנו כבר לפני שנים. אלא שאז לא ידענו שאנחנו ישנים על חבית של חומר נפץ.
באופן אירוני, דווקא אחרי שצה"ל הרחיק את חיזבאללה וניקה את קו המגע, הביעו רבים חשש מחזרה לבתיהם. בתים ששנתיים קודם חיזבאללה השקיף עליהם באופן יומיומי, וכעת מתקשה לעשות זאת.
כמעט מדי יום מחסל צה"ל פעילי חיזבאללה ופועל ביד חופשית מעבר לגדר. חיזבאללה מוחלש, טרוד בבעיות פנים לבנוניות, ולא מגיב. אבל כאן אצלנו, אנחנו עסוקים שוב בהפחדות עצמיות. מדי יום מנצנצות כותרות על "הסלמה בצפון". בשטח אין לזה משמעות. זה לא מורגש. שום דבר לא השתנה מבחינה ביטחונית בישובי הצפון מאז נכנסה הפסקת האש לתוקף.
הייאוש הוא שיחת היום
אבל עזבו ביטחון. אט אט החלו להשמע קולות אחרים. החשש והפחד התחלפו בייאוש. תסתכלו על קריית שמונה. כ-30% אחוז מתושבי העיר לא חזרו אליה אחרי הפינוי. ערב המלחמה, באוקטובר 2023, התגוררו בה 26,055 תושבים. לפי הנתונים הרשמיים של העירייה, 7,660 תושבים לא חזרו. החשש הוא שבחודשים הקרובים יהיה גל עזיבה נוסף, בעיקר של משפחות צעירות.
בעיר וסביבה פעלו ערב המלחמה כ-2,000 עסקים קטנים. 900 מהם בקריית שמונה, שהיא העיר המרכזית שמשרתת כאן אלפי תושבים מצפון הגולן והרי הגליל ועד ראש פינה.
נכון להיום כ-500 מתוך אותם עסקים שמהווים גם את עיקר הפרנסה האזורית, לא נפתחו אחרי המלחמה. באין תנועת לקוחות, חנויות רבות נסגרות כבר בצהריים.
הייאוש הוא שיחת היום. זה הנושא החם בכל פרלמנט או שיחת חולין. בעוד שביישובים סביב, כ-100 אחוזים מהתושבים שבו הביתה, בקריית שמונה מי שחזר, מחשב את דרכו החוצה. לפי כל ההערכות, בסוף שנת הלימודים נראה גל עזיבה של משפחות צעירות.
לפני ימים אחדים פגשתי את משה. יליד קריית שמונה בשנות ה-30 לחייו, שמנהל עסק מצליח בעיר. הוא התפנה עם אשתו וילדיו הקטנים, אבל הקפיד לפתוח את החנות מדי יום. "אני חייב לשמור על שפיות וגם לתת שירות למי שנותרו כאן", הוא אמר לי בינואר 2024 בשיאה של המלחמה.
לפני כמה חודשים הוא ומשפחתו שבו לעיר. הוא סיפר לי היום שהוא נמצא בצומת דרכים. הוא החל לבנות את ביתו באחת השכונות החדשות בעיר. "אני לא יודע אם זה הדבר הנכון לעשות", הוא אמר לי. "אם החברים שלי ושל הילדים שלי לא יישארו בעיר, למה להוציא את החסכונות על בית חדש? בשביל מי? בשביל מה? אולי לא נשאר כאן?". הדילמה הזו, מייצגת רבים בעיר.
החיים תחת סימן שאלה. הייאוש מתפשט לבדו. במהירות. את התקווה צריך להביא. כדי שזה יקרה צריך כאן מנהיגות חזקה וממשלה שמבינה שאסור לאבד את הצפון. שנת 2025 הייתה אמורה להיות שנת תקווה, יצירה, התחדשות וניצחון. הכדור עובר לשנת 2026. בשנה הבאה יהיה עוד יותר טוב. חייב להיות.
