זו הייתה השנה שבה ישראל תקפה באיראן. אחרי שנים של "כמעט", של הכנות, דיונים, עימות בתוך הבית ומחוצה לו, והשקעות של מיליארדים - זה קרה. בלילה אחד ביוני, רה"מ נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני הורו לחיל האוויר לצאת אל הדרך - עד לאיראן.
קולות המלחמה המחודשים שמנשבים כעת מספרים רק חלק מהסיפור שמתחולל כרגע בציר וושינגטון-ירושלים. הרי אם התקיפה הייתה כה מוצלחת, איך יכול להיות שחצי שנה אחריה אנו, אולי, נדרשים אליה שוב?
הפרטים כמובן מורכבים, ונדמה שכמו בשלל זירות נוספות, מעטים מי שבאמת רוצים להתעסק בהם. הנרטיב חשוב מהכול. אבל כמו באיראן, כך גם בעזה, בלבנון, בסוריה ובתימן. מה שלא נגמר בצורה ברורה - סופו שלא להיגמר. ואכן, השנה הזו מסתיימת כשרשימת "התיקים הפתוחים" נותרה בעינה כמעט כמו סוף דצמבר 2024.
לא ברור לאן הולכת עזה, לא ברור לאן הולכת לבנון, ולא ברור לאן הולכת סוריה. אך יש משתנה אחד, מהותי, שהשתנה בתקופה הזו: בחודש ינואר 2025 נחתם הסכם לשחרור חטופים, חיים ומתים. בחודש אוקטובר 2025 נחתם הסכם נוסף לשחרור כלל החטופים, חיים ומתים. היום נותר חטוף אחד חלל בשבי, רן גואילי. אשתקד, עמד מספר החטופים שהוחזקו בשבי על 100.
בעבור עשרות משפחות, זהו סוף, חלקי ביותר, לסיפור. שורדי שבי מתקופת ממלחמת יום הכיפורים יכולים לתאר שגם היום, השבי עוד ניכר. כך גם המצב בעבור שורדי השבי בעזה. ולו רק מהסיבה הזו, שהשבי עדיין מקונן, וכנראה גם יקונן בקרבם של מי ששרדו אותו, הם ואנחנו צריכים לקבל תשובות.
אם יש משהו אחד שצריך להשתנות בשנה הבאה עלינו, בתקווה לטובה, זה זה. ועדת חקירה ממלכתית. כזו שתחקור שתבין שתשאל. כזו שתוכל לספק תקווה לעתיד טוב יותר בעבור כולנו.
עוד בנושא
