ב-2025 סיימנו את המלחמה. נכון, לא לגמרי, כי מלחמות בישראל אף פעם לא מסתיימות לגמרי. דור ילדיי עוד ילחם בעזה וכנראה גם ילדיהם. לגיטימי עדיין לעשות מדי פעם את החישוב, במה ניצחנו ואיפה יכולנו יותר. אבל אם תשקוט הארץ ל-4 שנים, גם זה משהו.
ב-2026 ראוי שננצל עד הסוף את הפריבילגיה הזמנית שבמסגרתה סדר היום הביטחוני לא אמור לתפוס את כל תשומת הלב הציבורית. מעגל החדשות מימי המלחמה חלחל עמוק בשנים האלה לתודעה, בתחושת הדחיפות שמול רצף העדכונים האינסופי. סף הגירוי של צרכני החדשות עלה, ולכן גם של העיתונאים. אם אין מתקפת טילים בליסטיים מאיראן - זה נחשב יום חדשות חלש.
עכשיו הגיע הזמן שנייצר סדר יום אזרחי חדש שמתמקד ב"חיים עצמם", כמו שניסח את זה פעם ראש פוליטיקאי בכיר בישראל. העדכונים הביטחוניים לא ייעלמו לגמרי אף פעם, ובצדק, אבל בריאות הנפש הלאומית מחייבת להחזיר לקדמת הבמה שאלות חשובות אחרות: על מנהל תקין בשירות הציבורי, היחס בין רשויות השלטון, שילוב החברה החרדית בשוק העבודה, על רפורמת החלב, התנהלות המשטרה והעומס בכבישים.
באופן כללי, כשלא הפנינו את המבט לנושאים האלה, לא קרה בהם שום דבר טוב. כשאנחנו מראיינים את שר הבריאות או הרווחה ושואלים רק על איראן ועזה, אנחנו מאפשרים ניהול רשלני של תחומי החיים שמשפיעים על רוב הישראלים רוב הזמן. הפוליטיקאים כמעט ולא אשמים בזה – הם מגיבים להעדפות הציבור.
השינוי שדרוש בחדשות, וגם בשיחות בארוחת השבת וברכילות המשרדית, חשוב במיוחד בשנת בחירות. בינינו, רוב הישראלים מסכימים אלה עם אלה ברוב השאלות הביטחוניות, והקרב בנושא הזה על ליבם של הבוחרים הוא בעיקר עניין למומחי שיווק ובניית תדמית.
מקצה לקצה, בקרב המפלגות הציוניות, אין כמעט הבדלים בשאלות של ניהול הזירה המדינית-ביטחונית בשנים הקרובות. ישראל תרוויח מגיוון שוק הדעות בשאלות שבהן אנחנו באמת חלוקים. אלוהים יודעת שלא חסרות כאלה.
