קטרגייט היא צרה פוליטית משמעותית בעבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא בגלל החשד לשחיתות ציבורית של אנשיו. תומכי נתניהו התרגלו מזמן להאשמות בשחיתות מידות גם בהיקפים חמורים יותר, וגם באופן שקשה בהרבה לנתק מראש הממשלה עצמו.
הבעיה ביכולת ההתמודדות הציבורית של נתניהו עם הפרשה היא בקושי להסביר אותה דווקא בחוגי הימין. נתניהו הרי נחשד ממילא בסלחנות-יתר כלפי קטר בעבר ובהעברת מזוודות כסף דרכה לחמאס. אזכור של קטר בהקשרו מזכיר לקהל גדול מתומכיו בהווה את כישלונו בעבר, בזיהוי תהליכים ביטחוניים.
כשבצלאל סמוטריץ' הדגיש בסוף השבוע שעבר שבלשכה שלו לא היה קורה דבר כזה - הוא מתכוון להסתייג לא רק מיכולותיו של נתניהו בבחירת עובדים, אלא מיחסו לקטר, שמקרין על הלשכה.
נתניהו הסביר בהצהרותיו האחרונות לתקשורת שקטר איננה מדינת אויב, ולכן אין פסול בעצם העבודה בשירותה. "קטר היא מדינת טרור, תומכת טרור ונותנת חסות טרור" - אמר סמוטריץ' ביום חמישי, והמילים הללו נבחרו בקפידה. בנקודה הזאת, מרבית מצביעי הליכוד כנראה יסכימו דווקא עם סמוטריץ'.
העובדות הללו מעמידות את נתניהו בפני דילמה שכבר עמד בה בעבר בפרשות האחרות, ולא בטוח שבהצלחה מרובה. גינוי נחרץ כלפי המעשים של עובדי לשכתו וקריאה למצות איתם את הדין אולי תועיל ציבורית, אבל היא גם דרך מוכחת לייצר עדי מדינה. חיבוק דוב לעובדים שבחקירה, עולה במחיר אלקטורלי.
מהתנהלותו כלפי פלדשטיין ניכר שנתניהו טרם הכריע בין האפשרויות. בתחילת הדרך הוא בחר להגן עליו כ"פטריוט ציוני", ובשבוע שעבר, אחרי הריאיון אצל עמרי אסנהיים, הוקיע אותו כשקרן ואינטרסנט בהודעה רשמית מטעם לשכת ראש הממשלה.
גם בהשתלחות הזאת נתניהו לא הלך עד הסוף. אם ישתכנע שפלדשטיין מתכנן ממילא למסור גרסא שמסבכת אותו סופית כחשוד בקטרגייט, תיפתר בעבור נתניהו הדילמה הציבורית, ואמירותיו הפומביות בנושא ידמו יותר לאלה של סמוטריץ'.
