רגע לפני סיום שנת 2025, אחרי יותר משנתיים של מלחמה, צה"ל נמצא במצב של המתנה. אחרי חודשים רבים, במלחמה הארוכה בתולדות המדינה, עם מאות הרוגים ואלפי פצועים, עם לחימה בעזה ולבנון, וגם מערכה חסרת תקדים באיראן, בצמרת מערכת הביטחון ממתינים כעת לטראמפ.
כן, זו לא קלישאה. ישראל ממתינה להחלטות של הנשיא האמריקני שלקח חסות על הנעשה במזרח התיכון, או כפי שהוא מכנה זאת - "פיס אין דה מידל איסט" - ועוצרים תוכניות מבצעיות עד שיגיע "אור ירוק" מממשל טראמפ.
גם בצה"ל ובמערכת הביטחון מודים שהייתה המתנה דרוכה לפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא טראמפ במאר-א-לאגו בפלורידה - מעורבות אמריקנית שתלווה אותנו בשנים הקרובות באופן קבוע.
אחרי שנתיים של לחימה עצימה ורב-זירתית בעזה, לבנון, איראן, ותימן, לצד פעילות מתמשכת בסוריה וביהודה ושומרון – צה"ל מנצל בחודש האחרון את הזמן שאחרי השבת החטופים מעזה מלבד רס"ר רן גויאלי, ללמידה, ריענונים, תקציבים והפקת לקחים - כל אלה אינם רק צורך ארגוני, אלא ביטוי למצב אסטרטגי ברור: הצבא ממתין להכרעות מדיניות שיגיעו בעיקר מעבר לים.
בפועל, ארצות הברית לקחה חסות רחבה על כמעט כל הזירות הפעילות של ישראל. בעזה - הפסקת אש בחסות אמריקנית עם מתווה השלב השני שכולל פירוק חמאס מנשקו והקמת ממשלת טכנוקרטים עם "מועצת השלום" של טראמפ. בלבנון, קיים המנגנון האמריקני לפיקוח על הפסקת האש עם דד-ליין ברור לפירוק חיזבאללה מנשק בסוף השנה.
בסוריה יש ניסיון אמריקני לדחוף להסכם ביטחוני בין ירושלים לדמשק. ובאיראן, הסוגיה הכבדה מכולן, שבה הוערך כי ישראל תניח על השולחן את המודיעין שברשותה ולבקש אור ירוק לפעולה - אם וכאשר יידרש.
העובדה שישראל ממתינה לאישור אמריקני כדי לאשר תוכניות לתחילת השנה הבאה - היא הסיפור. בצמרת הישראלית לא אוהבים להשתמש במונח "מדינת חסות". הוא צורם, טעון, וסותר את האתוס הישראלי של עצמאות ביטחונית מלאה. אבל במבחן המציאות, האמריקנים הם אלה שקובעים את הטון כמעט בכל זירת לחימה מרכזית שבה ישראל פועלת.
2025 הייתה שנה של מלחמה, ייאוש, תקווה, וסוף השנה הזו מסמן משהו אחר: ההכרעות הגדולות אינן מתקבלות בישראל - אלא מעבר לים. והשאלה שאיתה תיפתח 2026 אינה כמה צה"ל חזק ולמד מהמחדל הגדול ביותר שידעה המדינה - אלא עד כמה חופש הפעולה הישראלי באמת עצמאי.
