שנת 2026 נפתחה בדם. שבעה נרצחים בתוך חמישה ימים בלבד בחברה הערבית – מספר מצמרר, שממשיך מגמה מדאיגה של עלייה מתמדת במספר הקורבנות משנה לשנה. מאחורי כל מספר כזה עומדת משפחה שחרבה, קהילה שמאבדת תחושת ביטחון, וחברה שלמה שנשחקת מבפנים. האלימות אינה עוד כותרת חולפת; היא מציאות יומיומית שמדינת ישראל בוחרת פעם אחר פעם להעלים ממנה עין.
הנתונים ידועים, הזעקה ברורה, אך התגובה הממשלתית – רפה, מאוחרת ובעיקר חסרת אחריות. שנים של הבטחות, תוכניות על הנייר והצהרות לתקשורת לא תורגמו לפעולה אפקטיבית בשטח. אוזלת ידה של הממשלה, ובראשה השר הממונה על הביטחון הלאומי, אינה רק כישלון מקצועי - היא כישלון מוסרי.
האלימות בחברה הערבית אינה תופעה טבעית ואינה תוצר של "תרבות", כפי שמנסים לעיתים לרמוז. היא נולדה מתוך הזנחה ממושכת, אכיפה סלקטיבית, משטרה ״קטנה״ בכוח אדם ויד עמוקה של ארגוני פשיעה שזיהו ואקום שלטוני ומילאו אותו באיומים, נשק וכסף שחור. ״כשאין מדינה״, יש עבריינים.
בזמן שביישובים יהודיים כל אירוע ירי מטלטל את המערכת ומוביל לפעולה מיידית, ביישובים ערביים הירי הפך לרעש רקע. נשק לא חוקי זורם בחופשיות, אחוזים בודדים של פיענוחי ארועי רצח, והמסר לציבור ברור: חייכם שווים פחות. זו לא תחושת קיפוח, זו מציאות מוכחת במספרים.
תפקידו של המשרד לביטחון לאומי הוא להגן על כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, לאום או מקום מגורים. כישלון מתמשך במילוי התפקיד הזה מחייב לא רק ביקורת, אלא חשבון נפש עמוק ושינוי מדיניות מיידי.
שבעה נרצחים בחמישה ימים הם לא "סטטיסטיקה". הם כתב אישום חמור נגד מדינה שמפקירה את אזרחיה. אם לא יחול שינוי כעת, הדם הבא כבר בדרך – וגם עליו יישאו באחריות מי שבחרו לא לפעול.
עוד בנושא
