כבר כמה חודשים שאני מבקרת כמעט בכל יום משפחות שכולות, את משפחות הנרצחים בחברה הערבית. אני שומעת ורואה את הכאב העצום שהן חשות. אני מגיעה לשם במסגרת "קמפיין החוסן" של "תנועת עומדים ביחד", וכמעט בכל סוכת אבלים שאנחנו מגיעות אליה יש משפט שחוזר על עצמו: "הוא נרצח בטעות". המשפט הזה מדגיש עד כמה הרצח הוא דבר נפוץ בחברה שלנו, דבר כמעט אגבי, ועד כמה זה יכול לתפוס כל אדם בכל מקום, ברחוב, בחצר הבית שלו או בחדר השינה שלו.
וכן, אני שומעת את מי שמאשימים את החברה שלנו, שאומרים שזו "התרבות" שלנו, ולהם אני אומרת: אין שום מדיניות ממשלתית למניעת הפשיעה בחברה הערבית, וזו הסיבה שלרוצחים ולארגוני הפשיעה, אין פחד מהמשטרה ואין פחד מרשויות החוק. ולכן הם יכולים לעשות "טעויות" שעולות בחיי אדם, כי הם יודעים שגם ככה לא יעשו להם כלום - לא אם הם ירצחו עבריין ולא אם הם ירצחו אזרח תמים. אנשים בחברה הערבית מפחדים היום בכל מקום שבו הם נמצאים, הם פוחדים להפוך לחלק מהסטטיסטיקה, להפוך לעוד מספר ששומעים עליו בחדשות. אבל העבריינים? הם לא מפחדים מדבר.
החברה הערבית חייבת להבין שיש לנו כוח - אנחנו יכולים להשבית את המדינה
כשאנשים מחליטים לסגור את העסקים שלהם, לשבות, לא להגיע לעבודה ולאבד פרנסה - הם עושים את זה כי אין להם מוצא אחר. הגענו למצב שזה או לשבות או למות. מה בסך הכל אנחנו דורשים? את אותו הדבר שאנחנו דורשים כבר חמש שנים: איספו את הנשק הלא חוקי, עצרו את ארגוני הפשיעה, פעלו כדי להבטיח שאזרחים ערבים יקבלו הלוואות מהבנקים במקום שיפנו במצוקה לשוק האפור. 252 נרצחים היו פה בשנת 2025, 90% ממקרי הרצח בוצעו באמצעות נשק חם, מישהו מעלה על דעתו שמצב כזה היה יכול להתקיים אם לא היה מדובר בחברה הערבית?
המשטרה של השר בן גביר היא כיום שותפה של ארגוני הפשיעה. המשטרה מסתכלת על הכל מהצד ולא מתערבת. עבריינים מסתובבים ברחובות שלנו, מעלים לטיקטוק סרטונים שלהם יורים וגאים במה שהם עושים. הם לא נעצרים ולא נחקרים. אין משטרה ויש עבריינים ששולטים ברחובות. צריך לומר את זה באופן הכי ברור: תחת השר בן גביר, מדינת ישראל לא מושלת ואין לה שליטה על מה שקורה בתוך גבולות המדינה. המדינה מפקירה אותנו. וזו מדיניות, לא טעות.
החברה הערבית חייבת להבין שיש לנו כוח. אנחנו 40% מהצוותים הרפואיים בבתי החולים, 60% מנהגי האוטובוסים, אנחנו יכולים להשבית את המדינה. השביתה שהחלה בסכנין השבוע לא צריכה להיות רק בסכנין, היא צריכה להיות בכל הרשויות בארץ, גם הרשויות היהודיות.
כשאנחנו מגיעים לניחומי האבלים יהודים וערבים יחד, אנחנו רואים כמה כוח זה נותן למשפחות לראות שזה מאבק משותף. המאבק לסיום המצב המטורלל הזה הוא מאבק על החברה שלנו, על חברה שנלחמת על החיים, על הזכות לחיים בביטחון וללא פחד. אם ברגע החשוב הזה אנחנו נעמוד יחד ונדרוש מהממשלה שלנו לא להפקיר אותנו, אנחנו נצליח לשנות את המקום הזה שיהיה מקום טוב יותר לכולנו.
רולא דאוד היא מנהלת שותפה בתנועת עומדים ביחד
