כבר פעמיים מאז ביקור ראש הממשלה בוושינגטון טרח טראמפ להתבטא בתקיפות בעד חנינה לנתניהו. לא צריך להיות פרשן מנוסה כדי להניח את הקשר בין הביקור לאמירות של נשיא ארצות הברית. גם תוכן הדברים, דוגמת ההאשמה שהוטחה בנשיא הרצוג כי הוא מסרב להעניק לנתניהו חנינה מחשש ש"יאבד מכוחו", כמעט ולא היו יכולים להגיע אלא מנתניהו. קל מאוד לדמיין את ראש הממשלה מסביר לטראמפ על ה"דיפ סטייט" בישראל שמונע מהרצוג לחון אותו, ופורט אולי על סנטימנט משותף לו ולנשיא האמריקני.
הנזק המרכזי בכך, יותר מאשר נרמול של התערבות אמריקנית בוטה במדיניות פנים ישראלית, הוא מתחום הדיפלומטיה. טראמפ יודע היטב שנתניהו מגיע לביקור מהסוג הזה בוושינגטון כשהוא מצפה לפחות להישג כלשהו להביא הביתה. בסוגיה האיראנית, הישג כזה לא התקבל. נתניהו עזב את הבית הלבן כשפני הממשל עודם להדברות עם טהרן.
סביר להניח שהנשיא האמריקני הרגיש צורך "לתת משהו" לנתניהו, ובמקרה של ראש הממשלה הנוכחי, המתנה הזולה ביותר להענקה מצידו של טראמפ היא בתחום האישי. הצהרה בדבר חנינה נדרשת לנתניהו היא כמעט חסרת עלות בעבור הנשיא. אם לא הייתה אפשרות כזאת בנמצא, מי יודע? אולי היה מתרצה לשחרר הצהרה בקו הישראלי בנושא עזה, איראן או סוריה. קשה לנחש.
לגופו של עניין, ובניגוד למה שנהוג לחשוב בסביבת נתניהו, לא ברור שההצהרות האחרונות של טראמפ מקדמות את מאמץ החנינה. הקריאה לציבור הישראלי לבייש את הנשיא הרצוג, בצד העלבון האישי מטראמפ, עלולים להראות כחציית גבול בבית הנשיא. כאילו לא חסרו להרצוג צרות מבית, עכשיו הוא גם נדרש להוכיח שאינו מתקפל בפני מעצמה זרה בהחלטה שיקבל בעניין החנינה.
אחרי הביקורות שהוטחו בו בשנים האחרונות מהקהל הביתי בשמאל, הרצוג עשוי לזהות את המתקפה של טראמפ דווקא כהזדמנות להשיב את הגאווה שאבדה, ולהפגין עמידה על עקרונות. אחרי הכל, נתניהו אולי הלך צעד אחד רחוק מדי - שיעלה לו בסיכוי לחנינה.
