מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, העוינות בספרד כלפי ישראל שוברת שיאים - ומשותפת לשני צידי המפה הפוליטית. זה קורה בממשלה הנוכחית שבה חברות מפלגות שמאל רדיקליות, אבל באופן מפתיע - זה קרה גם בדיקטטורה הימנית הפשיסטית של פרנקו.
היחס הקיצוני הזה הפך את ספרד למדינה האחרונה במערב שהכירה בישראל - רק ב-1986 - ורק כי האיחוד האירופי דרש זאת בתנאי ההצטרפות. לחוקרים יש שם לתופעה הנדירה הזו: "אנטישמיות ללא יהודים". והיא מתחילה באחד הרגעים הכי דרמטיים בהיסטוריה היהודית.
בשנת 1492, מלכי ספרד גירשו מהמדינה את הקהילה היהודית, שהייתה אז מהגדולות בעולם, באירוע המוכר כ"גירוש ספרד". התוצאה הייתה חסרת תקדים: במשך מאות שנים הספרדים חיו בלי יהודים בארצם. ואם זה לא הספיק, ספרד גם החילה את חוקי "טוהר הדם הנוצרי", שהופעלו נגד צאצאי היהודים.
בלי מפגש עם יהודים, לצד רדיפת הצאצאים שלהם, הסטראוטיפים האנשטימיים התפשטו ברחבי ספרד כמו אש בשדה קוצים. למשל הביטוי "Judiada", שבמקור אומר "מעשה של יהודי", והמשמעות שלו בספרדית היא מעשה זדון או בגידה. זה אפילו מופיע במילון. ובצפון המדינה, באזור לאון, יש מנהג של שתיית משקה לפני חג הפסחא שנקרא "Matar Judíos" - להרוג יהודים. אפילו נהוג לשאול "כמה יהודים הרגת?", ואז לענות את כמות הכוסות ששתית.
הסטראוטיפים האלו נותרו חרוטים עמוק בספרד עד היום, לצד כאלה חדשים. בתחילת שלטונו של פרנקו הופצה קונספירציה על קנוניה של יהודים ובונים חופשיים, שאחראית לבידוד הבין-לאומי של ספרד. במקביל, פרנקו התקרב למדינות ערב ודיבר על "הסכנה הציונית". אמנם בלחץ דיפלומטי הוא הכריז על ביטול סמלי של גירוש ספרד, אבל הוא המשיך להציג קו אנטי-ישראלי והתנגדות לציונות.
והנה הגענו עד היום. השמאל הקיצוני בספרד, שעליו נשענת הממשלה, מזהה את ישראל ככוח קולוניאליסטי שכובש את "הפלסטינים המדוכאים". אבל חוקרים של החברה הספרדית נותנים לתופעה הזו הסבר עמוק והיסטורי יותר. ההיעדרות של יהודים מספרד, יחד עם הקרבה למדינות ערב, אפשרו אימוץ עמדות קיצוניות נגד ישראל בקלות רבה יותר מכל מדינה אחרת במערב. וככה, העוינות בת מאות השנים ליהודים ממשיכה לרדוף את ספרד של המאה ה-21.
