ההסכם שנחתם אמש (שישי) בין ישראל ללבנון אחרי חמישה סבבי משא ומתן מקפל בתוכו הרבה מאוד תקווה. תקווה שלבנון תצא מהמשבר שאיים להקריס את המדינה; תקווה שחיזבאללה באמת יתפרק מנשקו, ולבנון תמנע העברת כספים לארגון הטרור; תקווה שהאיום על יישובי הצפון יוסר; ותקווה לכינון הסכם שלום בין המדינות.
בכיר ישראלי שהיה מעורב במגעי המו"מ פירט לי אמש על היתרונות - בעיניי ההנהגה בירושלים כמובן - בהסכם. בראשן, לגיטימציה ישראלית להמשך ההישארות ברצועת הביטחון - עד לפירוק חיזבאללה. אמנם הפיילוט בשני האזורים מחייב נסיגה מנקודות שבהן כוחות צה"ל פעלו עד לפני רגע, אך אין לוחות זמנים, כך לפחות לפי הבכיר הישראלי, בנוגע להמשך הנסיגה, והמהלך כולו בעיקר תלוי ביצועים - תנאי שממשל טראמפ מאוד אוהב ליישם - של צבא לבנון.
בישראל מאוד מרוצים מכך שלראשונה, חיזבאללה ופעילות הטרור שלו מוזכרים בניסוחים עצמם כפי שהם שנחתמו. זה לא רק עניין טרמינולוגי, מסבירים לי, אלא הכרה לבנונית במציאות - אחרי שנים שבהן לבנון נשלטה בידי ארגון הטרור. אבל אם כבר מדקדקים בספירת מילים, יש פה עוד מהלך מעניין: החזרת המילה שלום. 11 פעמים היא מוזכרת בטקסט החתימה, כולל אמירה נוספת ומשמעותית על כך שבין ישראל וללבנון אין כל מצב של מלחמה. הנשיא האמריקני מגדיר עצמו כ'עושה שלום'. אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה רציפה, מסתבר שאפשר גם לדבר על שלום, לא רק על אצבעות על ההדק.
למרות האופטימיות והשיח ה"פיסניקי" לגבי ההסכם, יש כמה דברים שעוד צריכים להתבהר בתמונה הכללית. לא ברור מתי יצא לדרך יישום הפיילוט בשטח, שכן צבא ארה"ב נדרש תחילה לאמן את צבא לבנון, וישראל רוצה להשמיד תשתיות תת קרקע מסוימות בלבנון קודם לכן. הצלחת המהלך תלויה כמעט לחלוטין ברצון הלבנוני - ובמעורבות אמריקנית הדוקה. גם הלילה הוחלט להקים מנגנון (בפעם המי יודע כמה) לתיאום צבאי בין הצדדים וליישום הסכם המסגרת. מתכונת הפעלתו ובעיקר השיניים שיהיו לו, ייקבעו את המשך המהלך.
קשה שלא היה להיזכר אתמול בשתי תמונות אחרות על חתימת הסכם. אחת - מלפני כמעט ארבע שנים, הסכם הגבול הימי עם לבנון. אז, אוקטובר 2022, הצדדים אפילו לא הסכימו לחתום יחדיו על אותו מסמך. הצד הישראלי חתם על הנוסח והפקיד אותו בידי המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין, וכך גם הצד הלבנוני. על תמונה משותפת, למרות שעות של שהייה באוהל בנאקורה, לא היה על מה לדבר.
אמש, זה היה שונה לחלוטין. הצהרות משותפות לממשלת לבנון וישראל זה כבר לא ביג דיל. אבל הרעפת המחמאות (לעיני המצלמות!) של השגריר הישראלי יחיאל לייטר על עמיתתו, השגרירה הלבנונית נדא מעווד, שנלחמה כמו לביאה כלשונו, מלמדת על עומק השינוי. לא רק במה שקרה במו"מ, אלא גם בתגובות. הפער בין תגובת ראש האופוזיציה דאז נתניהו שטען להסכם כניעה היסטורי, לעומת תגובת האופוזיציה עכשיו - אדיר. כרגע היחידי שהגיב הוא אביגדור ליברמן, שבירך על החתימה אך טען ש"כל עוד חיזבאללה קיים ומתעצם מדי יום, העימות הבא הוא רק עניין של זמן, למרות ההסכם".
ויש עוד הסכם שנחתם בימים האחרונים שמציב תמונת מראה למה שהתרחש אתמול במחלקת המדינה בוושינגטון, והוא ההסכם עם איראן. התמונה האייקונית מלוצרן של סגן נשיא ארה"ב ג'יי די וואנס יושב עם לפטופ על ברכיו, מעליו ג'ארד קושנר ולצידו ראש ממשלת קטאר אל-ת'אני שספק מתקן ספק מכתיב ניסוחים אחרונים, שונה כל כך. הרי באותו הסכם סוכם על הקמת עוד תא תיאום, הפעם עם איראן ופקיסטן, לבחינת הפרות הפסקת האש בין לבנון לישראל. איך זה מתכתב עם הוצאת של מדינות זרות מלבנון? זה לא.
ואנס, קושנר ואל ת'אני בלוצרן:
זה גם משקף פער נוסף, בארצות הברית פנימה. בין מחנה רוביו הנחשב לפרו-ישראלי, חברו הטוב של רון דרמר, הסנאטור הוותיק מפלורידה. לבין מחנה ג'יי די וואנס, הסופר בעל הגישה השמרנית-בדלנית, שהחל את הקריירה הפוליטית שלו במרוץ לגבעת הקפיטול רק ב-2021. את נאום ה'אני מאשים' שלו כלפי כפיות הטובה, בעיניו, של הקבינט הישראלי בפודיום בבית הלבן בשבוע שעבר, קשה לשכוח. וואנס ורוביו נחשבים למועמדים המובילים לרשת את המפלגה הרפובליקנית מידי טראמפ בבחירות הבאות ב-2028. נחשו במי תתמוך ישראל.
